מחקר זה בדק את ההשפעות הסביבתיות על תולדות המזרח התיכון ואגן הים התיכון במאות ה-10 וה-11 לספירה, תוך בחינת מכלול העדויות שהתקבלו ממקורות היסטוריים ומממצאים ארכיאולוגיים. בניגוד לדעה שרווחה במחקר בעבר, על פיה הייתה התקופה שלאחר הכיבושים הערביים של המזרח התיכון תקופת דעיכה בתרבות העירונית שהתאפיינה בעלייתם של שבטי נוודים מהמדבר, הרי שמחקרים היסטוריים וארכיאולוגיים עדכניים מצביעים על תמונה מורכבת יותר, שעדיין לא נחקרה די הצורך. בעקבות הצטברות הוכחות לתהליך מהיר של דעיכה וקריסה יישובית במאה ה-11, המחקר שלנו התמקד במספר אזורים ספציפיים בסוריה, ארץ ישראל, מצרים ורומא, ובדק את ההשפעות הסביבתיות על תהליכי השינויים בישובים ואת ההבדלים בין אזור לאזור. מהמחקר עולה שבתקופה זו, המוכרת כ"אופטימום האקלימי של ימי הביניים" התקיימו כמה תהליכים מקבילים של שפע וקריסה. בעוד שבסוריה, בארץ ישראל ובמצרים גרמו רצף של שנות בצורת לדעיכה ולהתמוטטות של מערכות יישוב, הרי שבמרכז הים התיכון ובמערבו הייתה תקופה זו תקופת שפע. שילוב המידע מהמקורות ההיסטוריים ומהממצאים הארכיאולוגיים מאפשר יצירת תמונה אמינה של השינויים בישובים ובאוכלוסייה באזורים שנבדקו. כך למשל במצרים, בימיו של השליט אל-מוסתנצר (1036-1094) התחלפה תוך זמן קצר תקופת שפע גדולה בקריסה מהירה של הכלכלה ומערכות היישוב כתוצאה מבצורות ושינויים סביבתיים מהירים. לתופעות אלו יש גם משמעות נכבדה לימינו, בהם אנו עדים לשינויים מהירים במזרח התיכון שלהם יש קשר לתהליכים סביבתיים ואקלימיים.