רוב המחקר עד כה מתייחס למושג האיום באופן חד-ממדי. נהוג להראות שתפיסה של איום מובילה לסחף שמרני, קרי לתמיכה רבה יותר בעמדות פוליטיות ניציות. המחקר הנוכחי קורא תיגר על הנחה זו ומראה שאיום הינו מושג רב-ממדי ומורכב. בשלב הראשון, באמצעות מודל האיומים הרב-ממדי (MET), המחקר מראה שישנו הבדל ניכר בין איומים לקיום הפיסי של הקבוצה ואיומים סימבוליים לצביונה וזהותה של הקבוצה. עוד מראה המחקר שאנשים בעלי עמדות פוליטיות ימניות תופסים איומים פיסיים כמוחשיים יותר, קרובים יותר וחשובים יותר מאיומים סימבוליים, ואילו אנשים בעלי עמדות שמאליות מראים את הנטייה ההפוכה. הבדלים אלו בין ימין לשמאל נמצאו תקפים בישראל ובעוד 44 מדינות נוספות. בשלב הבא, התמקדנו באיום הקיומי הפיסי ושיערנו שגם האיום הספציפי הזה יכול להיתפס בצורה שונה על ידי אנשים שונים. בהתבסס על המחקר העכשווי לגבי תפקידה של השפה המטאפורית בעיצוב התודעה, בחנו האם מטאפורות שונות המתארות את המצב הקיומי הישראלי ישפיעו בצורה שונה על עמדות פוליטיות. התמקדנו בשתי מטאפורות מרכזיות השגורות בשיח הפוליטי הישראלי. הראשונה מתארת את ישראל כעומדת על פי תהום; השנייה מתארת את ישראל כספינה העומדת להתנגש בקרחון. בשני המקרים מדובר בעמידה מול סכנה קיומית. אלא שהמצב התודעתי-קוגניטיבי שונה בתכלית בשתי המטאפורות. אם ישראל נמצאת על פי תהום, אזי שכל איום הינו איום קיומי, התגובה לאיום צריכה להיות חזקה ובלתי מובחנת (דין פצצה כדין דחיפה), אין זמן להשתהות ויש להגיב מהר, ויש הצדקה מוסרית לשימוש בכוח. אם ישראל הינה ספינה העומדת להתנגש בקרחון, לעומת זאת, אז ישנה אמנם סכנה קיומית, אבל ההגאים בידיים שלנו, אנחנו לא פסיביים מול האיום ואפשר לשנות נתיב. שיערנו שחשיפה למטאפורה של ספינה לעומת קרחון תוביל לפתיחות קוגניטיבית רבה יותר, למצב פחות דפנסיבי ויותר מובנות לשקול פתרונות לא שגרתיים למצב. סדרה של מחקרים העושים שימוש בשיטות מחקר שונות מתקפת את ההשערה הזאת. בסיכומו של דבר, גוף המחקר הזה מראה שאיום הוא מושג מורכב ולא חד-ממדי, שקיים פער בין האיום האובייקטיבי לאיום הנתפס, ושההבניה הספציפית של האיום משפיעה על התודעה ועל העמדות הפוליטיות.