מחקר זה עוסק בפתוות – תשובותיהם של חכמי הלכה לשאלות שהופנו אליהם – בניסיון ללמוד מתוכן הן על המציאות החברתית והן על התפתחות השריעה. הוא מתמקד בפתוות שמקורן בקהילות מוסלמיות דוברות פרסית שחיו בקצה המזרחי של האימפריה המוסלמית (בעיקר באפגניסטאן של ימינו), בין המאה השמינית למאה העשירית. מהפתוות האלה עולה שחוקי השריעה, שנוצרה והתפתחה בעיראק, לא תמיד התאימו לתנאי החיים והמנהג המקומי של הקהילות שחיו באיראן ומזרחית לה. כדי לענות על צרכי המוסלמים הפרסים, הפתוות של חכמי ההלכה המקומיים הוסיפו על השריעה, הגמישו ואף שינו אותה. במהלך הזמן, בתהליכים שארכו מאות שנים, הפתוות האלה שולבו בשריעה והטביעו עליה את חותמן. הודות לשילובן, השריעה הפכה גמישה יותר ובעלת יכולת לענות על צרכים של חברה מגוונת יותר. הפתוות שבהן מדובר נערכו בקבצים שחלק מהם השתמרו בכתבי יד שרובם עדיין לא יצאו לאור. במסגרת המחקר כתבי יד אלה נאספים, נחקרים, ומונחת התשתית להוצאתם לאור. חקר הפתוות הוא איפוא בעל שני היבטים הקשורים זה בזה. מצד אחד נעשה ניסיון לשחזר את חיי היומיום של המוסלמים דוברי הפרסית במאות השמינית עד העשירית. הפתוות באות מכל שכבות הקהילה, והן אוצר של חומר גלם שלא עבר כמעט עריכה, ומשקף את הסביבה שבה נוצרו, לפעמים בפרטי פרטים. המחקר אוסף את הפרטים האלה, ומנסה לשחזר באמצעותם את מציאות החיים של הקהילות שבהן נוצרו. מצד שני, המחקר מנסה ללמוד מתוך הפתוות על התפתחות השריעה, בזיקה לפרקטיקה. השריעה נחשבת לטקסט המשקף את רצון האל, ומנהג אינו נכלל בין מקורותיה הרשמיים. הפתוות משקפות לא פעם מנהג מקומי, ועצם חדירתן אל השריעה מראה כי בפועל מנהג הוא מקור חשוב ביותר שלה. מעקב אחרי שילובן של הפתוות של המוסלמים הפרסים בספרות השריעה מלמד על המנגנונים שבאמצעותם השריעה מתאימה את עצמה למציאות מורכבת.