ההנצחה הקולקטיבית של רצח העם בקמבודיה איננה מובנת מאליה. קיים במדינה מתח וחיכוך בין הבודהיזם המאמין והמטיף ל"שכחה" של אסונות (ולכן הימנעות מכל ייצוג ציבורי של העבר) ובין האליטה המושקעת בשיח המערבי-גלובלי שמטיף להנצחה קולקטיבית ככלי חיוני לקראת עיבוד העבר, שיקום הקורבנות ומניעת רצח העם הבא. למרות חיכוך זה, ממצאים ראשוניים של מחקר זה מצביעים על בניית עשרות אתרי הנצחה ציבוריים הממומנים על ידי ארגוני חברה אזרחית מערביים ושותפים שלהם באליטה הקמבודית – בצורת ״סטופות״ או מגדלי ״הנצחה״ שעיצובם הוא היברידי. מצד אחד עיצוב זה מבוסס על צורה מסורתית בודהיסטית של מגדל המשמש לאחסון אפרם של המתים המשפחתיים (בלבד) ומאפשר אינטראקציה יומיומית אינטימית עם אבות אבותיהם המתים בספרה הפרטית (בלבד). מצד שני, העיצוב מבוסס על ייצוג ופונקציה מערבית-גלובלית – כאשר המגדל ההיברידי החדש מאחסן ומייצג בגלוי עצמות של קרבנות רצח העם – ייצוג שאסור במסורת הבודהיסטית-קמבודית – ומיועד לתפקד כאתר פדגוגי קולקטיבי-ציבורי להנצחת כל קרבנות רצח העם והפצת ערכים מערביים הקשורים בזיכרון פרטי ולאומי, זכויות האדם, פיוס, שלום גלובלי, ובריאות הנפש של הפרט והקהילה הפגועה נפשית. הממצאים של מחקר זה מלמד על תהליך פרדוקסלי וכפול. מצד אחד, הקמבודים מן השורה נמנעים מכל פרקטיקה של הנצחה קולקטיבית באתרים הללו – ולכן מדובר בכישלון טוטלי של תרגום של ההנצחה המערבית של רצח העם בקהילות הכפריות. מצד שני מתקיימים אירועים טקסיים בסטופות שכוללים הנצחה פורמלית שיוזמים ארגוני חברה אזרחית והאליטה, שבהם ״מתבקשים״ או ליתר דיוק נדרשים המקומיים לקחת חלק. ראיונות עומק ותצפיות שערכתי מצביעות על כך שההשתתפות היא מתוך נאמנות או מחויבות לפטרונים שלהם – האליטה המיוצגת על ידי ארגוני החברה האזרחית או ראשי הכפר ונזירים הקשורים לארגונים או לממשלה. השתתפות זו מסתירה את הכישלון של הפנמת עבודת ההנצחה או ערכי המערב הקשורים להנצחה ציבורית של זוועות העבר. ראיונות עומק עם קמבודים שעובדים עבור ארגוני חברה אזרחית הפועלים לכאורה להפיץ הנצחה ציבורית גילו שב"הנצחה" יש ממד מסחרי וכלכלי, מה שמרואיין קמבודי ביקורתי כינה ״עסקי עצמות״, שבמסגרתן גורמים מסוימים מהאליטה הכלכלית בקמבודיה מנצלים את ה"הנצחה" לעידוד התיירות ולהפקת רווח אישי פוליטי/כלכלי/סימבולי. למרות שהכסף המגיע לממשלה לצורך ההנצחה זולג גם מטה, לדרגים נמוכים יותר כמו ראשי כפרים או נזירים, המקומיים הפשוטים שהם הרוב הגדול של העם נותרים אדישים, פרגמטיים ואף ביקורתיים כלפי התערבות המערב והנצחה ציבורית של רצח העם שנחשבת זרה ואסורה לפי המסורת המקומית. ״עסקי העצמות״ רק משמרים את השיטה הפטרונית שבה לכפרי אין השפעה על גורלו. הנתונים מלמדים על השחיתות של האליטה ועל העיוורון של הגופים המערביים הממשיכים לבסס הנצחה מערבית בקמבודיה. הנתונים גם מספקים הצצה למה שאני מכנה "הכישלון המושלם" של תרגום גלובלי-לוקלי. מצד האחד, הכישלון-בפועל של הסטופה לא תרם לפיתוח הנצחה קולקטיבית בקמבודיה ברמה המקומית-עממית. אבל מהצד השני, הכישלון הוא "מושלם" – הסטופה משמשת סמל של הגלובליזציה של פדגוגיית ההנצחה בקמבודיה ובפוטנציה בעולם השלישי/רביעי וויוצרת רווחים ולגיטימציה פוליטית לממשלה ולאליטה. הסטופות לכן מאפשרות למתבונן המערבי להאמין באשליה של גלובליזציה ״מרצון״ וקבלה של ערכי המערב.