מחקר זה מתמקד במנהיג הבולט ביותר של נטורי קרתא, עמרם בלוי, ודרכו גם בנטורי קרתא ובעולמם של חרדים קנאים בישראל. עמרם בלוי הנהיג את נטורי קרתא, קבוצה חרדית קנאית אנטי-ציונית, מהקמתה ב-1938 ועד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. האיש והקבוצה הקטנה שהוא הנהיג יזמו עשרות רבות של הפגנות, רובן המכריע בירושלים, במחאה על חילולי שבת ועל נורמות הצניעות הלא-ראויות לפי תפיסתם. הם התעמתו עם שוטרים והעסיקו את נבחרי הציבור ואת הרשות השופטת, את השיח הציבורי והתקשורתי, והיו אורחים קבועים בבתי מעצר ובבתי כלא. עמרם בלוי עיצב במידה רבה את דימויה העוצמתי של נטורי קרתא כקבוצת מחאה, דימוי שעומד ביחס הפוך לשוליותה המספרית, ושרישומו ניכר עד ימינו בזיכרון הקולקטיבי ובדעת הקהל בישראל. עמרם בלוי לא היה למדן, תיאולוג או פוסק הלכה, לא נשא בתואר או במשרה רבניים ולא היה עסקן במובן התנועתי-פוליטי. הוא היה מנהיג כריזמטי, אידיאולוג ומפגין תקיף ונחוש שניחן באישיות ססגונית ומורכבת ובמזג אישי סוער, ברגישות ובמאור פנים. מחקר זה מבוסס על מגוון עשיר של מקורות ששימשו מצע לביוגרפיה שכותרתה ״עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא״ (ירושלים תשע"ז). מטרתו היא לפתוח צוהר לעולמם של בלוי ושל חרדים קנאים אנטי-ציונים, והוא מספר את סיפורו של מי שהתנגד למפעל הציוני ולמדינת ישראל ובו בזמן היה חלק נפרד מהם. יש במחקר זה משום הזמנה להתבונן בציונות, במפעל הציוני ובמדינת ישראל מנקודת מבטו של אחד המתנגדים הגדולים והעקביים שקמו להם בחברה היהודית במאה ה-20.