בסיפורים רבים על גיבורים במקרא ובספרות המזרח הקדום ניתן לזהות דפוסים סיפוריים משותפים. במחקר שלנו זיהינו את רוב המאפיינים השונים של דפוס הגיבור הבורח בחמישה מסיפורי הגיבורים הגדולים ביותר בספרות המקרא – אלו של יעקב, יוסף, משה, דוד ועם ישראל – ובחמישה סיפורים גדולים מהמזרח הקדום – סיפוריהם של סינוהה ממצרים, אידרימי מסוריה, חתושילי השלישי מלך חת, אסרחדון מלך אשור ונבונידוס מלך בבל. בעזרת זיהוי הדפוס המשותף הזה ניתן להבחין במבנים גדולים יותר של הסיפורים הנידונים. במקרה של הסיפורים שבמקרא, הדפוס של הגיבור הבורח חובק טקסטים ארוכים שבעיני ביקורת המקרא המודרנית מורכבים לכאורה ממסורות וממקורות שונים ומובחנים. מסקנתנו היא שבניגוד לגישה זו של ביקורת המקרא, רבים מסיפורי המקרא נובעים מאותו המקור והמסורת והם יצירות שלמות וארוכות יותר מכפי שנהוג לחשוב. בעזרת זיהוי המאפיינים של הדפוס הסיפורי המשותף ניתן להסביר כמה תופעות תמוהות המופיעות בסיפורים. כמעט בכל אחד מהסיפורים השייכים לדפוס המשותף ישנה מגמה משותפת: להראות כיצד מצליח הגיבור לכונן לראשונה או לכונן מחדש פולחן או ריטואל מסוים. מסקנה נוספת של המחקר היא כי הדפוס הסיפורי המדובר התפשט ממערב למזרח: מקורו באגן הים התיכון – מצרים, סוריה, כנען – ולא במסופוטמיה. אין מקרים של הדפוס הסיפורי של הגיבור הבורח במסופוטמיה עד לאמצע האלף הראשון לפני הספירה. כמו כן, חסר בסיפורים ממסופוטמיה יסוד אחד המופיע הן בסיפורים מהאלף השני לפני הספירה, הן בכמה סיפורים במקרא. משמעות הדבר היא שדפוס הגיבור הבורח היה כנראה ידוע בשלב מוקדם בתולדות התרבות הישראלית הקדומה ולא השתלב בספרות המקרא בהשפעת הסיפורים המסופוטמיים. אפשר שהמסקנה החשובה ביותר של מחקרי היא מתודולוגית: כשמלבישים על סיפורי המקרא דפוסים ספרותיים המשוחזרים ממקומות אחרים נוטים לעוות ולטשטש את הטקסטים המקראיים. אולם בדיקה קפדנית של טקסטים מהמזרח הקדום ומהמקרא תוך השוואה ביניהם תוכל לגלות מבנים ילידיים שהיו נפוצים ממצרים ועד בבל והיו בני קיימא מתחילת האלף השני עד אמצע האלף הראשון לפני הספירה.