מחקר זה ביקש לבחון את ההקשרים וההיבטים התרבותיים השונים המשחקים תפקיד בקביעת סיכון, מוגנות ורווחה של ילדים. המחקר התמקד באוכלוסייה החרדית בישראל ובחן את נקודת המבט הפנימית שלה ביחס לסיכון, מוגנות ורווחה של ילדים. באופן ספציפי, המחקר האיר את ההגדרות המקומיות התוך-תרבותיות של המושגים ״סיכון״, ״מוגנות״, ״הזנחה״ ו״התעללות״, וביקש לאתר פרקטיקות ורעיונות הקיימים בקהילה ביחס למניעה והתערבות יעילים. בהתבסס על קבוצות מיקוד וראיונות עומק נבחנו נקודות המבט של ארבע קבוצות של מרואיינים: ילדים, הורים, רבנים ואנשי מקצוע הפועלים בקרב האוכלוסייה החרדית. בין הממצאים העיקרים עולה כי הבניית התפיסה של "סיכון" ו"מוגנות" לילדים בחברה החרדית כרוכה בהקשרים תרבותיים, דתיים, רוחניים והקשרים חברתיים ופוליטיים אחרים. אלה פועלים באופן סימולטני להבניית התפיסות והשיח אודות "ילדים בסיכון" בחברה החרדית. ממצא מרכזי נוסף הינו הסיכון הרוחני, אשר נתפס בקהילה החרדית כסיכון מרכזי לילדים ובני נוער. הסיכון הרוחני הינו הבנייה מורכבת המכילה שלושה ממדים הקשורים זה בזה: (1) ירידה בקיום תורה ומצוות; (2) הפרת הנורמות והחוקים החברתיים-תרבותיים-קהילתיים; (3) ירידה באמונה, ברמה הרוחנית ובתחושת הקשר לא-ל. ירידה בממדים הללו מהווה את הסיכון הרוחני לילד. ממצא מרכזי וחשוב נוסף קשור לפערים שעלו בין תפיסות הסיכון הרווחות בקהילה לבין התפיסות המערביות, ה"אוניברסליות" לכאורה, הרווחות בקרב אנשי מקצוע האמונים על הערכת סיכון והגנת הילד. לפערים אלה השלכות מורכבות למערכת היחסים שבין אנשי מקצוע ושירותי הרווחה לבין משפחות חרדיות עמן הם עובדים.