מצבי דיכאון הם אחד הגורמים הראשיים של סבל אנושי. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת תהליכים מולקולריים, תאיים ומערכתיים הקשורים לדיכאון, אך הגורמים הביולוגיים האחראים ישירות להתפתחות המחלה עדיין אינם ברורים. משום כך לא הייתה התקדמות של ממש בפיתוח טיפולים תרופתיים חדשניים לדיכאון זה עשרות שנים. הסבר אפשרי לחוסר ההתקדמות בתחום זה הוא שכמעט כל המחקר על הבסיס הביולוגי לדיכאון התמקד בפגיעוֹת בתפקוד של תאי עצב (נוירונים), בעוד שתפקודם של סוגים אחרים של תאי מוח נחקר במידה מועטה בלבד. אי לכך, במחקר הנוכחי נבדקה המעורבות של תאי מוח בשם מיקרוגליה, המהווים כעשרה אחוזים מתאי המוח, בהתפתחות מצבי דיכאון. חשיפה ממושכת למצבי לחץ היא אחד הגורמים המרכזיים להתפתחות דיכאון בבני אדם. במחקר זה השתמשנו במודל של דיכאון בחיות ניסוי, שבו עכברים נחשפו באופן יומיומי למצבי לחץ מתון בלתי ניתנים לחיזוי ולשליטה. לאחר וידוא שהעכברים אכן מראים סימפטומים התנהגותיים דמויי-דיכאון, בחנו את מצב תאי המיקרוגליה שלהם ובדקנו את ההשפעות של טיפולים תרופתיים ומניפולציות גנטיות על תסמיני הדיכאון ועל משתנים מוחיים הקשורים במצב הדיכאוני (בעיקר יצירת נוירונים חדשים, נוירוגנזה). לאחר חמישה שבועות של חשיפה ללחץ, העכברים פיתחו תסמינים המקבילים לתסמינים של חולי דיכאון, כגון חוסר עניין בפעילויות שגרמו להם הנאה באופן נורמלי (שתיית תמיסות מתוקות או משחק חברתי), ייאוש וירידה בקצב היצירה של תאי מוח חדשים (נוירוגנזה), הנחשבת לאחד הסמנים המוחיים החשובים בדיכאון. העכברים סבלו אפוא ממצב דמוי-דיכאון. ומה על תאי המיקרוגליה? במהלך השבוע הראשון של החשיפה ללחץ, תאי המיקרוגליה עברו שפעול (הכולל חלוקה והתרבות של תאים, עלייה בגודל התא וייצור של מולקולות דלקתיות), ובעקבותיו החלה תמותה של חלק מהתאים. לאחר 5 שבועות של חשיפה ללחץ, פחת מספר תאי המיקרוגליה וחלק מהתאים הנותרים התנוון. חסימת השפעול הראשוני של תאי המיקרוגליה על ידי מתן תרופה ספציפית בימים הראשונים של החשיפה ללחץ, או באמצעות התערבות גנטית, בלמה הן את תמותת תאי המיקרוגליה ואת הירידה במספרם במוח והן את תסמיני הדיכאון. לעומת זאת, כדי לטפל בעכברים ה"מדוכאים" (שכבר עברו חשיפה ממושכת ללחץ ואיבדו תאי מיקרוגליה רבים), גילינו שיש צורך דווקא בחומרים המשפעלים את תאי המיקרוגליה ומעלים את מספרם לרמה נורמלית. מצאנו שבעזרת חומרים אלה, ניתן לרפא את תסמיני הדיכאון ולהגביר את הנוירוגנזה בצורה יעילה ומהירה יותר מרוב הטיפולים התרופתיים הקיימים כיום. מעבר לחשיבות המעשית ולאפשרויות הקליניות שמחקר זה פותח, לממצאים אלה חשיבות תיאורטית רבה, שכן הם מהווים עדות ישירה ראשונית לכך שתהליכים פסיכולוגיים ומחלות נפש אינם משקפים רק את הפעילות של נוירונים והפרעות לפעילות זו, כפי שחשבו עד כה, אלא הם מושפעים באופן משמעותי מהתפקוד של תאי מיקרוגליה.