מפא"י נודעה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כמפלגה שעמדה בראש מערכות החיים במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. המפלגה, שנוסדה בשנת 1930, הנהיגה את מאבקו של היישוב היהודי לעצמאות והובילה את תהליכי התגבשותה וביסוסה המדיני, הביטחוני, החברתי והדמוגרפי של ישראל. מנהיגיה הבולטים של מפא״י – דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר כיהנו כראשי הממשלה הראשונים. ברם, על אף סמכותם וכישוריהם המופלגים הם לא היו משכילים להוציא אל הפועל את תפיסתם בנוגע לאופני קיומה והתפתחותה של המדינה מבלי שתעמוד לרשותם מסגרת ארגונית מתפקדת על מנגנוניה, סניפיה ועסקניה בדמותה של מפא"י. המסגרת המפלגתית היא שהקנתה תוקף, נחרצות ותכליתיות לעוצמה הפוליטית ולדרך הרעיונית הציונית-סוציאליסטית שבה הוליכה הנהגת המדינה את ישראל בשנות החמישים והשישים. אלה הם גם הנחות היסוד שהדריכו את ביצוע המחקר הנוכחי. מטרתו הייתה לזהות שורה של עוגנים שבאמצעותם השכילה מפא"י לשמש אבן היסוד של החיים הפוליטיים והחברתיים בעשורים הראשונים ולהתבונן במידת יציבותם בעתות שינוי ומשבר. בין העוגנים האלה בלטו הקיבוץ (תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים) וגיבושה של הנהגת המפלגה. הבירור המתארך לגבי תפקיד הקיבוץ בחיים הפוליטיים והמחלוקת החריפה שהציתה "פרשת לבון" זעזעו עמוקות את המסגרת המפלגתית. הם סדקו באופנים שונים את איתנות מעמדה של מפא"י כגורם שעל פיו יישק דבר באין ספור היבטים של חיי היום-יום (פרנסה, חינוך, דיור, בריאות וכדומה) וכגוף שבלעדיו לא ניתן לקדם מהלכים ולהתפתח הן ברמה האישית, הן במישור המקומי והאזורי והן בהקשרים ציבוריים. המחקר הנוכחי שם דגש על עיון בפועלה של מפא"י בשורה של מערכות בחירות לכנסת ובמיוחד בבחירות שהתקיימו בשנת 1955, שלהערכתי הן שהבטיחו לאורך כעשרים שנה את מעמדה ומרכזיותה של תנועת העבודה בחברה הישראלית. אלה הן בחירות מפתח משום שהיו הראשונות לאחר תום פרק העלייה הגדולה של ראשית ימי המדינה ולאחר שהתפוגג קמעה הלם הקליטה הראשוני של החדשים כמו גם של הוותיקים. בהמשך מפנה המחקר את המבט אל צומת היסטורי-תרבותי משמעותי אחר שבו ניכרה באורח מובהק השפעתה של מפא"י וכן גם לבטיה הרעיוניים הפנימיים, לנוכח פולמוס על "דור האספרסו" שהתלהט בפתח שנות השישים. מקומם של הצעירים בחברה, רצונותיהם ודרכי התבוננותם על המציאות הישראלית היוו פתח לעיצובה של ישראל כמדינה הרואה בעולם המערבי על סדרי עדיפויותיו וערכיו את הייעוד הנשאף מבחינתם. דילמות אלה התנקזו אל דיונים אידאולוגיים שהתקיימו במוסדות מפא"י לאורך שנות החמישים והשישים, שבמוקדם עמדו הצעירים. המפלגה ביקשה לסחוף אותם לשורותיה כדי להבטיח את מעמדה הפוליטי גם להבא ולהסתייע בהם כגורם דינמי המעניק תיוג עדכני למפלגה המזדקנת ומייצר בה תסיסה מתמדת. סוגיה אחרת שבה עוסק המחקר הוא מקומה של התקווה לעלייה מארצות הרווחה בהשקפת עולמה ובהתנהלותה של מפא"י. זהו ממצא מפתיע שנחשף בדיוננו כפועל יוצא מבחינת דפוסי התנהלותה של מפא"י כמפלגה שהחזון והאוטופיה שימשו בה בערבוביה. ייתכן כי במידת מה הייתה זו גם תמונת ראי לקשייה של המפלגה ליצור קשרים תרבותיים הדוקים עם חלק ניכר מן העולים מארצות האסלאם. מתברר שהכיסופים הבלתי מסתיימים לעלייה מארצות הרווחה מילאו פונקציה רבת חשיבות בביאור תפיסת עולמם של חברי מפא"י, שדגשים פרקטיים הדריכו מאז ומעולם את שדרת הנהגתה. הממד הנידון ניכר בפרט בעיצוב חזונו הפוליטי העדכני של בן-גוריון, והשפיע על עיצוב השקפתו לגבי עתידה של מדינת ישראל, יעדיה וסדרי עדיפויותיה. לבסוף נבחנות במחקר התהפוכות שפקדו את אישי המפלגה לנוכח תוצאות מלחמת ששת הימים. במרכזם ניצבו האיחוד של מפא"י עם רפ"י ואחדות העבודה, שהביא להקמתה של מפלגת העבודה בינואר 1968, והוויכוחים בנוגע לגבולותיה של ישראל. תהליכים אלה חוללו עימותים רעיוניים וכוחניים מתמשכים בתוככי תנועת העבודה ותרמו להתנעת תמורות בהשקפת עולמה החברתית והמדינית.