בשנים האחרונות מתרחש בישראל גל של התקנת מצלמות אבטחה ומעקב בבתי ספר, במהירות וללא יד מכוונת. היוזמה היא בדרך כלל של הרשות המקומית או של מנהלי ומנהלות בתי הספר, ולעיתים של הורים או של גורמים אחרים. מחקרנו בחן כיצד כניסתה של טכנולוגיה זו לבתי הספר משפיעה על היחסים בין בית הספר, המנהלות והמנהלים, המורים והמורות והתלמידים והתלמידות, על המרקם הבית ספרי ועל האקלים בבית הספר. המחקר נערך בדרך של ראיונות עם עשרות מנהלים ומנהלות של בתי ספר, מורים ומורות, תלמידות ותלמידים בגילים 12-10 ו-18-16. נערכו גם ראיונות עם פקידים ברשויות מקומיות. הראיונות נערכו בבתי ספר עירוניים ואזוריים, יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים, ממלכתיים, ממלכתיים-דתיים ודמוקרטיים; בבתי ספר השייכים לרשתות ובכל המגזרים. הממצאים מתעדים את דרך קבלת ההחלטות של המנהלים בנושא זה עד לפרסומו של חוזר מנכ"ל משרד החינוך בעניין בשנת 2015. גילינו כי כמה מהמנהלים סברו שיש כללים משפטיים ברורים בנושא, הגם שלא היו כללים כאלה; כמו כן גילינו כי מנהלים הדגישו שמטרת המצלמות היא ביטחון ובטיחות – אך בפועל, כולם השתמשו בהן למטרות משמעת, כלפי התלמידים ואף כלפי המורות והמורים. תיארנו את השימושים השונים של המצלמות, והראינו כיצד הליכי המשמעת המשתמשים בחומר מצולם הופכים להיות מעין-משפטיים, אבל ללא זכות טיעון מספקת וללא דיון פתוח דיו. ראינו גם מנהלים שמשתמשים בעצם קיומן של מצלמות כאמצעי מפורש להרתעה, ובמקביל גם כאמצעי ליצירת אמון ("יש מצלמה, אבל לא אסתכל על הצילומים, תגידי לי מה קרה"). המחקר אף העלה שהתלמידים מפעילים באופן אינטואיטיבי גישה של איזונים חוקתיים, ומסכימים להצבת המצלמות ולשימוש בהן למטרות מוגדרות בלבד, אך לא למטרות משמעת.