במסגרת מחקרנו פיתחנו כמה מודלים התנהגותיים המתארים הפרעות חרדה וטראומה, ובפרט – כיצד גמישות (אדפטיביות) בלמידה וביצירת זיכרון יכולה להוביל, במצבים קיצוניים, להפרעות מסוג זה. לדוגמה, אדם חסר גמישות עלול לא להצליח בדיכוי זיכרונות רגשיים קשים, ולכן להתנהג בצורה אופיינית למצב של טראומה; למודל זה אפשר לקרוא ״היעדר יכולת הכחדה״ של הלמידה. אך מצד שני, גמישות-יתר יכולה להוביל ללמידה לא מדויקת, ועקב כך להתנהגות אופיינית לטראומה גם במצבים שדומים לאירוע המקורי רק במעט, ושבמצב תקין לא היו מעוררים את הטראומה. למודל זה אפשר לקרוא ״הכללת-יתר״ של הלמידה. יישמנו מודלים התנהגותיים אלו בחיות מודל, עם דגש על הכללת-יתר של למידה ועל שינוי ("הכחדה") של זיכרון רגשי, ומצאנו כי איזון בין שני אזורים עיקריים – האמיגדלה, האחראית על עיבוד מידע רגשי, וקליפת המוח הקדמית, האחראית על קבלת החלטות – משפיע על הסיכוי ליצירת זיכרון רגשי שאינו ניתן להכחדה (חוסר גמישות) או אשר עובר הכללה רחבה מדי (גמישות-יתר). בנוסף, אפיינו את האיזון הנדרש והראינו איך העברת מידע בין אוכלוסיות של תאי עצב בשני האזורים מובילה להכללת-יתר או לאי-היכולת להכחיד את הזיכרון. לדוגמה, פעילות-יתר מסונכרנת בין שני האזורים בזמן הלמידה מובילה לזיכרון יציב וחזק יותר שמקודד ברשתות ובחוזק הקשרים בין תאי עצב בשני האזורים. כאשר הזיכרון חזק יותר, קשה יותר לשנותו (להכחיד אותו). כדי לוודא את הרלוונטיות של התוצאות לבני אדם, יישמנו את אותם מודלים התנהגותיים גם באנשים הסובלים מחרדה. בעזרת דימות מוחי (fMRI), מצאנו שאכן אותם מנגנונים התנהגותיים ומוחיים משתתפים בתהליך, ויכולים להוביל לחרדה מוגזמת. המחקר מציע שני מודלים עיקריים להיווצרות חרדה וטראומה, גם בממד ההתנהגותי וגם בממד של רשתות העצבים האחראיות להתנהגות הקיצונית במצבים רגשיים שליליים. האפשרות לעבור בין מודלים התנהגותיים ותיאורטיים של למידה לניסויים בחיות כדי למצוא את הקוד העצבי המדויק שתורם להתנהגויות קיצוניות, ולאחר מכן לבדוק את המודלים האלה בבני אדם ולוודא שהם אכן רלוונטיים לחולי חרדה וטראומה, היא פתח להמשך המחקר ולפיתוח התערבויות מדויקות יותר למניעת חרדה קיצונית וטראומה. מחקרים מסוג זה הם דוגמה לחשיבותו של מחקר בסיסי. המחקר שלפנינו עוסק בלמידה רגשית ובדרך שבה היא מקודדת ברשתות מוחיות, אבל יש לו השלכות על הפרעות נוירופסיכיאטריות חשובות, ובעתיד הוא עשוי להוביל לפיתוח תרופות וכלים פסיכיאטריים.