הכיצד ניתן לדמיין חברה? מכיוון שחברה איננה דבר קונקרטי הנראה לעין, יש צורך בשורה של סמלים, דימויים מטאפורות או סיפורים כדי להפוך דבר מופשט ומורכב לדבר מוחשי שאפשר להתחבר אליו, לזהות אותו ולאהוב אותו. בעולם הדימויים הפוליטיים גוף האדם הינו מטאפורה נפוצה במיוחד. הגוף מגלם מיקרוקוסמוס של שותפות בין איברים שונים, אך גם מערך שיש בו הנהגה ופיקוד. בעקבות ג'ון מסליסבורי בן המאה ה-12 הגוף הפך להיות מטאפורה פוליטית מרכזית אשר קידמה רעיונות של היררכיה, הרמוניה ויציבות. כל איבר מילא תפקיד אחר והיה במקומו. המחקר שלי מראה כי מאמצע המאה ה-14, לצד התפיסה האורגנית הקלאסית, התפתח דימוי חלופי של חברה דינמית ופוליפונית דרך ראייה חדשה של גוף כמערך של ארבע ליחות. המטאפורה ה"הומורלית" (מלשון humors) קידמה אידיאלים חדשים כמו ניידות חברתית, צמיחה, תנועה ואפילו ריבוי דעות. הראיתי כי הערכים הפוליטיים החדשים שהגוף הנוזלי מקדם חותרים תחת התפיסות המקובלות של חברה מעמדית כדגם החברתי הצודק היחיד, תחת הרעיון כי עוני הינו גזרה אלוהית ולא עוול חברתי וכי שלטון האמת לא סובל ריבוי דעות כדבר לגיטימי. אני מסבירה את הפנייה למודל נוזלי לא כתוצר של חידוש בתורת הרפואה אלא כתוצאה של שינויים כלכליים מרחיקי לכת שהניבו צורך לייצג את השוק ולא רק את החברה או את המערכת הפוליטית. המציאות הכלכלית עומדת מאחורי המהפך של הגוף ההומורלי: העולם הקדם-קפיטליסטי דרש התמודדות עם סוגיות חריפות וחדשות כמו פערים חברתיים הולכים וגדלים ב"זכות" צמיחה חסרת תקדים ועלייה של אליטות חדשות. המחקר שלי מוכיח שמי שהכניס את הליחות בדימוי הפוליטי הוא ניקול אורם בן המאה ה-14 אשר חיבר מסכת מוניטרית פורצת דרך סביבות שנת 1356. אני מראה כי ניקול אורם גם קידם תפיסות מדעיות לא שגרתיות לתקופתו שבהן רמז כי הטבע מכיל אי-רציונליות ודיסהרמוניה ושלא הכל מדיד ומסודר. העובדה המדעית המוכיחה שיש אי-סדר בתוך הטבע מכשירה את הצדקתה של חברה פלורליסטית יותר ושוויונית יותר. אני מוכיחה את החותם של אורם גם מעבר לתקופתו בזכות המצאה של אוצר מילים חדש בתרגומים פורצי הדרך של אורם של ספרי הפוליטיקה והאתיקה של אריסטו לצרפתית. הפרדיגמה ההומורלית של אורם מחלחלת עד למאה ה-16 ובזכותה מקיאוולי מסוגל לטעון כי חירות צומחת דווקא בלב חברה אנטגוניסטית. הרי מקיאוולי מתאר חברה כמרחב של ניגודים או איזונים בין ליחות. לבסוף אני מראה את האופי הלימינלי של הגוף והסיבות לאמביוולנטיות המהותית של המטאפורה של גוף מדיני מעבר לנטישת המודל ההומורלי אחרי המאה ה-16.