בהט, או אלבסטר קלציטי, הינו משקע קלציטי של מערות וסדקים בעל גבישים גדולים ושקיפות חלקית (אין מדובר בסוג של גבס, המכונה גם הוא ״אלבסטר״ בספרות הגיאולוגית). הבהט, או אלבסטר קלציטי, שימש לייצור חפצי יוקרה בעולם העתיק, ובעיקר בתקופת הברונזה. השימוש בו פחת באופן משמעותי בסוף התקופה הרומית. בחפירות ארכיאולוגיות בארץ נמצאו כלי בהט רבים וכן עמוד בחפירות הכותל הדרומי, ואמבט בקיפרוס. במחקר זה התגלה לראשונה כי בארץ-ישראל אכן התקיימה חציבת אלבסטר, בעקבות גילויין של מחצבות בהט במערות התאומים ומערת עבוד שבמערב הרי יהודה. גילוי מחצבות אלה סותר את ההנחה שרווחה עד כה, לפיה חציבת ״אלבסטר מצרי״, כלומר בהט, מעולם לא התרחשה בארץ-ישראל, ומקורו הבלעדי של האלבסטר הקלציטי היה במצרים. המחצבות הארץ-ישראליות שהתגלו על ידינו סיפקו מאות מטרים מעוקבים של חומר זה, וסביר להניח שהיו גם מחצבות נוספות. לפי תיארוך רדיומטרי של משקעים על פני הדופן החצובה, המחצבות שהתגלו החלו לשמש בתקופת הברונזה. ייתכן שפעילות החציבה נמשכה בתקופות נוספות. דופן המחצבה במערת התאומים מכיל מידע סביבתי עשיר על האקלים במיליון וחצי השנים האחרונות. השלמת התיארוך והפקת המידע דורשים מחקר נוסף, אשר ממשיך להתבצע על ידי המחברים ושותפיהם. המחצבה במערת התאומים נחקרת על רקע פעילות האדם המגוונת שהתרחשה במערה לאורך התקופות. מחקר המחצבה והמערה הוסיף מידע מעניין ומשמעותי על תקופות פעילות האדם במקום: ימי מרד בר-כוכבא, אז נמלטו אל המערה יהודים, תושבי הסביבה, אשר הסתתרו באגף חבוי מאחורי מחצבת הבהט; התקופה הרומית המאוחרת, עת שימשו כוכים ונקיקים במערה ובמחצבת הבהט לפולחן בעל אופי פגאני; והתקופה הביזנטית והערבית הקדומה, כאשר נמשך הפולחן והתפתחו מסורות אודות תכונות המרפא של המעיין הנובע בבריכה החצובה בדופן מחצבת הבהט.