אנחנו חיים בעת בה החלטות רבות והולכות שלנו נעשות באמצעות אלגוריתמים. השתרגותם של החיים החברתיים עם מכשירים דיגיטליים הביאה לגידול עצום בכמויות הנתונים שאנחנו מייצרים ושנוגעים בכל פעילות בחיינו. גורמים שונים, ובראשם הפלטפורמות הדיגיטליות המרכזיות כמו גוגל, פייסבוק ואמזון מעבדות נתונים אלו באמצעות אלגוריתמים לכדי ידע. אך כיצד נעשית מלאכת התרגום הזאת? כיצד יוטיוב יודעת על אילו סרטונים להמליץ לנו? בשורה של מחקרים על המעורבות של אלגוריתמים בתחומים שונים, כגון שיפוטים של טעם תרבותי, הערכת מסוכנות של חשודים בפלילים ואפליקציות של הכרת העצמי (העצמי המכומת), אני מראה כי אלגוריתמים מציעים דרך חדשה להכיר את המציאות – אפיסטמולוגיה חדשה. במרכזה של אפיסטמולוגיה זאת ניצב רעיון ותיק בדבר המוגבלות של התבונה האנושית והבטחה בדבר היכולת של האפיסטמולוגיה האלגוריתמית לחשוף אמיתות שעד עתה היו נסתרות מעינינו. אולם אני טוען כי המעורבות של אנשים בידיעה אינה רק אמצעי לדעת אלא היא מרכיב חשוב ביצירה של תודעה פוליטית שבבסיסה מוטיבציה לשינוי. ידע ביקורתי, שתכליתו לא רק לתאר את המציאות אלא להיטיב את המצב האנושי, מחייב את מעורבותם הפעילה של אנשים כסובייקטים תבוניים חושבים ויודעים. האפיסטמה האלגוריתמית מאיימת לחתור תחת המרכיב הביקורתי בידע החברתי.