באפריל 2003 הוכרז על סיום מפעל הריצוף של הגנום האנושי שהחל ב-1990. לאחר עבודה בהיקף חסר תקדים היה בידי האנושות תיעוד של רצף האותיות בגנום האנושי. התקוות – החל מפיתוח תרופות וכלה בהבנה במה מותר האדם – היו בשיאן. היום, כ-15 שנה לאחר מכן, המדענים והציבור הרחב מפוכחים ומבינים כמה עבודה עוד יש לעשות, וכמה מוגבלת היכולת שלנו להבין את המשמעות של רצף האותיות בגנום. על מנת להבין את התקוות כמו גם את האכזבות, וכדי להבין האם מדע הגנטיקה שלפני ריצוף הגנום והמדע שאחריו הם "אותו המדע" או לא, המחקר שלנו עוסק בהתפתחות ההיסטורית של הגנטיקה, ומנסה להראות שהגנום, מכלול החומר הגנטי – או מקבילותיו בתקופות מוקדמות יותר – היה חלק מהסיפור ההיסטורי של התפתחות הגנטיקה, חלק שהמדענים וגם ההיסטוריונים מרבים לשכוח. איך השכחה הזו עובדת, ומה מקורותיה, הם מהשאלות המרכזיות של המחקר. באותה המידה אנו מנסים להראות כיצד מחשבות מוקדמות ונשכחות על הגנום ועל החשיבות של הארגון של החומר הגנטי מהדהדות גם היום כשאנו מנסים להבין את העתיד של הביולוגיה הפוסט-גנומית ולהבין את הגנום כמבנה דינמי ותלת-ממדי, ולא רק כמאגר אינפורמציה תורשתית. בחלקו הראשון של המחקר חזרנו לגילוי מולקולת הדנ״א עצמה, מה שיכול אולי היה להיחשב להתחלת הגנטיקה המודרנית. אך גילוי זה, ב-1869, לא מהווה חלק מהסיפור הסטנדרטי של הגנטיקה, שבדרך כלל מתחילים לספר אותו עם מחקריו של גרגור מנדל על אפונים – ובצדק. מגלה מולקולת הדנ״א, הכימאי השווייצרי פרידריך מישר, לא היה גנטיקאי, ומחשבותיו על תורשה לא התפרסמו ולא השפיעו ישירות על התפתחות התחום. מאידך, מזווית ההסתכלות של המאה ה-21 כמה מרעיונותיו נראים כמעט נבואיים. מהיכן הגיעו הרעיונות הללו? מדוע הם לא מוזכרים בהיסטוריה של הגנטיקה? על שאלות אלה עונה המחקר, שמראה כיצד מאבקים בין תחומי מחקר, טינות בין מדינות, והשאלות שעניינו את ההיסטוריונים של הביולוגיה, השפיעו על הסיפור הסטנדרטי על התפתחות הגנטיקה, סיפור מפותל ומסובך הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. זהו בהחלט לא סיפור של התקדמות עקבית והדרגתית להבנה הולכת וגדלה של התופעה הנחקרת. בחלקו השני של המחקר אנו בוחנים את ההתפתחות של הכלים המתמטיים לחקר הגנום, בפרט תופעה המכונה genetic linkage, שעוסקת בדפוסי התורשה של גנים הנמצאים קרוב זה לזה על גבי הגנום. המחקר שלנו הוא הראשון על ההתפתחות של המושג הזה, שהוא מושג יסודי עד כדי "מובן מאליו" בתחום. אנו מתמקדים בעבודתו של הגנטיקאי האמריקאי ריצ'רד לבונטין, שהציע ופיתח את המושג בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. אנו מראים כיצד השאלות שהטרידו את לבונטין נעוצות ברקע שלו ובדיון הסוער על המשמעות של רבגוניות גנטית באוכלוסייה אנושית – שאלות שהיו קשורות לוויכוחים על אאוגניקה ועל הסכנות של קרינה רדיואקטיבית. מסורת החשיבה לתוכה גדל לבונטין שיקפה חשיבה הוליסטית יותר בביולוגיה, שהתפתחה ברוסיה, לעומת החשיבה הרדוקציוניסטית בארה"ב. לבונטין ינק מסורת זו ממורו, תיאודוזיוס דובז'נסקי. אך לא פחות חשוב מכך, הרעיונות של לבונטין התפתחו גם עקב קשיים במידול מתמטי של התנהגות גנים בתורשה, ולבסוף מתוך מעבר ממודלים מתמטיים פורמליים לסימולציות מחשב. הסימולציות שערך לבונטין שימשו אותו כדי להציע אוצר מלים חדש לגנטיקה, שברובו לא השתרש. עבודות אלה היו מהראשונות במדעי החיים שעשו שימוש עמוק כל כך בסימולציות.