בתי הכנסת בלטביה – אלה שהשתמרו ואלה הידועים רק ממקורות ארכיוניים – מעידים על בחירות תרבותיות ופוליטיות רבגוניות של הקהילה היהודית. רבגוניות זו היא פועל יוצא מההיסטוריה והגיאוגרפיה של לטביה המודרנית, שמורכבת מהאזורים של וידזמה (ליבוניה), קורזמה (קורלנד) וזמגלה – שנשלטו במשך זמן רב בידי אצולה גרמנית – ומאזור לטגלה שהיה שייך למדינת פולין-ליטא. ההבדלים בין הקהילות היהודיות באזורים אלו השתמרו ואף התחזקו לאחר סיפוחם אל האימפריה הרוסית בשלהי המאה ה-18 והמשיכו להתקיים גם לאחר הקמתה של מדינת לטביה העצמאית ב-1918. המחקר שלנו התרכז בזהויות של קבוצות יהודיות שונות כפי שהתבטאו באדריכלות בתי הכנסת בערי השדה באזורים שונים בלטביה ובפרט בעיר הבירה ריגה. מטרת המחקר הייתה להגדיר את הדפוסים האופייניים של בתי הכנסת, בהתאם לפריסתם הגיאוגרפית והכרונולוגית וביחסי הגומלין בינם לבין הנוף התרבותי הלטבי. חיפשנו מודלים איקונוגרפיים ומשמעות תרבותית המתבטאת באדריכלות בתי הכנסת, זהויות יהודיות שונות כפי שבאו לידי ביטוי בעבודות אדריכלים לא-יהודים ויהודים כאחד. הצלחנו להגדיר חמישה דפוסים של אדריכלות בבתי הכנסת בלטביה. הדפוס הראשון הוא בתי הכנסת עם בימה מתומנת. בשונה מהבימות המתומנות בארצות אחרות, העליות לבימות אלו נמצאות בצלעות הצפון-מערבי ודרום-מערבי (תמונה 1). בימות מסוג זה היו נפוצות בבלרוס, כולל אזור לטגלה. בריגה, הן נבנו בשלושת בתי הכנסת של חסידי חב"ד וביטאו את הזהות היהודית-בלרוסית של החסידים. לעומת זאת, החזיתות של בתי הכנסת החב"דיים בריגה הותאמו לאופייה הגרמני של העיר. הדפוס השני באדריכלות בתי הכנסת הוא השימוש בסגנון גרמני מובהק, Rundbogenstil, בשילוב של מרכיבים "יהודיים" מהסגנון המורי ומרכיבים רוסיים. תערובת סגנונית זו אפשרה להביע בדרכים אדריכליות את זהותם המורכבת של יהודי ריגה: הזדהות תרבותית עם האליטה הגרמנית המקומית והזדהות פוליטית עם המדינה הרוסית, שאזור ליבוניה היה חלק ממנה. הדפוס השלישי הוא שימוש בחזות בית המקדש כפי שתוארה בשנות ה-80 של המאה ה-19 בהסתמך על החפירות הארכיאולוגיות במזרח התיכון (תמונה 2). סגנון זה הצביע על השורשים הקדומים של היהודים ועל ידי כך אפשר להם להימנע ממאבק סגנוני בין הגרמנים, הלטבים והרוסים אשר התרחש בריגה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הדפוס הרביעי התבסס על בתי הכנסת העתיקים שהתגלו ונחפרו בגליל בשנות ה-20 של המאה ה-20, במיוחד בית הכנסת בברעם. הוא התאים לאדריכלות לטבית בת הזמן שגם היא התבססה על הסגנון הקלאסי ובאותו הזמן גם הדגיש את הקשר אל האמנות יהודית העתיקה (תמונה 3). הדפוס החמישי התפתח בקורלנד והתאפיין בקמרונות מעץ בבתי הכנסת הבנויים אבן. התברר שתכונה זו נבעה מהאיכות הירודה של הקרקע בלטביה. הדמיון בין בתי כנסת של קורלנד לבין אלו בהולנד נובע לא מקשרי תרבות ביניהם אלא מהדמיון בגיאולוגיה של שתי הארצות. מחקרנו מגדיר את בתי הכנסת בלטביה כמורשת משותפת של היהודים והעמים האחרים וממקם אותם בהיסטוריה האדריכלית של אירופה.