מאסר על תנאי הוא העונש הנפוץ ביותר בישראל, ומוטל בלמעלה מ-80 אחוזים מגזרי הדין הפליליים. בניגוד למדינות אחרות, ניתן להטיל מאסר על תנאי גם כעונש יחיד וגם כעונש הנלווה למאסר בפועל ולעונשים אחרים. במקורו נועד העונש הזה בעיקר כדי לצמצם את השימוש במאסר בפועל, ולאפשר למבצעי עבירות הזדמנות שנייה; אך מחקרנו הראה שעם חלוף השנים, הפך העונש מחלופה למאסר לעונש המתווסף למאסר או לכל היותר מחליף עונשים אחרים, קלים יותר. בתי המשפט כיום מסבירים, כי המטרה העיקרית של מאסר על תנאי היא להרתיע את העבריין מלבצע עבירה נוספת. המחשבה היא שאדם שהורשע יירתע מלחזור לסורו במהלך תקופת התנאי, כי אם יורשע פעם שנייה, בית המשפט יפעיל את המאסר על תנאי שהוטל עליו בפעם הראשונה. אלא שהמחוקק נתן לבית המשפט גם פתח מילוט. אם העבירה השנייה קלה מאוד, עד כדי כך שבית המשפט החליט לא להטיל בגינה עונש מאסר כלל, בית המשפט רשאי להאריך את התנאי במקום להפעילו. הארכת התנאי פירושה שבית המשפט נותן לעבריין הזדמנות נוספת, שנייה, והתנאי יופעל רק אם העבריין יבצע עבירה נוספת בתוך תקופת ההארכה החדשה. מחקרנו מצא שהוראה זו מעוותת את הענישה בדרכים שהמחוקק לא חשב עליהן, עד כי לעיתים עונש מאסר על תנאי מיטיב עם מבצע העבירה. גילינו כי במקרים רבים בתי המשפט סבורים שהעונש המותנה חמור מדי, וההפרה אינה מצדיקה את הפעלתו. מכיוון שבית המשפט מוסמך שלא להפעיל את התנאי רק אם החליט שלא להטיל מאסר בגין העבירה השנייה, הוא נמנע במקרים אלו מלהטיל מאסר על הנאשמים, אף שנאשמים בעבירות דומות, כגון פריצה לדירה או החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, שהורשעו בלא שעמד כנגדם מאסר על תנאי – נדונו למאסר. החקיקה הקיימת יצרה אם כן מצב, שבו מאסר על תנאי שהוטל בתיק קודם פועל למעשה לטובת הנאשמים, ומקטין את הסיכוי שהם יידונו למאסר בגין העבירה החדשה. לפיכך המאסר על תנאי אינו מהווה גורם הרתעה, ואף להפך מזה, ומהווה בעבור נאשמים אלו הטבה ולא עונש.