ניוון מקולרי גילי (נמ"ג) הוא הסיבה השכיחה ביותר לאיבוד ראייה בעולם המערבי. מרכז הרשתית (המקולה), שמצוי בשכבה הפנימית של הדופן האחורי של גלגל העין, מאפשר ראייה חדה הדרושה לקריאה, לנהיגה, לצפייה ועוד. בנמ"ג הוא מתנוון באטיות ובחלק מהמקרים גורם לצמיחה לא תקינה של כלי דם מתחת לרשתית. אלו עלולים לדמם ולדלוף מתחת לרשתית וכך לגרום לעיוורון. מחקרנו ביקש לבדוק את מעורבות תאי הדם הלבנים (השייכים למערכת החיסון) בניוון תאי הרשתית ובצמיחת כלי הדם המשנית לו. נטלנו דגימות דם מעשרות חולי נמ"ג מעל גיל 60, הכנו מהן תרביות תאים ומצאנו בהן כי חל שפעול (פעילות יתר) של תאי דם לבנים (בפרט מסוג מקרופאגים, שממלאים תפקיד חשוב בתגובה הראשונית של הגוף לדלקת. כאשר מחוללי מחלות כגון חיידקים מתקיפים את הגוף, הם מסוגלים לבלוע ולהשמיד אותם). השווינו את תאי הדם הלבנים של החולים לאלו של אנשים בריאים באותו גיל, מה שהמחיש את חומרת התופעה. ראינו אותה גם בתרביות רקמה ובמכרסמים עם נמ"ג. פעילות-היתר של תאי הדם הלבנים ככל הנראה מאיצה את תמותת תאי הרשתית ואת צמיחת כלי הדם הלא-תקינים מתחתיה. מצאנו בהם עלייה בפעילות של גנים וחלבונים מעודדי דלקת וייתכן שזו הסיבה. בדקנו את החומרים שהופרשו מתאי הדם הלבנים (מתת-סוג אחד של מקרופאגים) ומצאנו כי העיקרי שבהם הוא ציטוקין ששמו TNF – חלבון מעודד דלקת שתורם לצמיחת כלי הדם הלא-תקינים מתחת לרשתית. לכן, ביקשנו לבדוק אם עיכוב של חלבון זה יכול להיאבק בתופעה; החדרנו תרופה ביולוגית לתרביות התאים ולמכרסמים עם נמ"ג, ומצאנו כי היא אכן הגבילה את צמיחת כלי הדם. במחקר המשך נוכל לברר אם טיפול זה יוכל לסייע גם לחולים בנמ"ג ולהפחית את הסיכון לעיוורון או למנוע אותו. במקביל לפרק המחקר הנ"ל, חקרנו גם את הרקע התורשתי לנמ"ג. במיפוי גנטי שערכנו בתרביות התאים של חולי הנמ"ג, מצאנו שינויים גנטיים (למשל במערכת המשלים – חלבונים שמהווים חלק ממערכת החיסון) שמגדילים את הסיכון לחלות בנמ"ג, חלקם ספציפיים לישראלים. מכאן אנו מסיקים שגנטיקה היא ללא ספק גורם סיכון לנמ"ג, אבל ייתכן שיש גורמים נוספים, סביבתיים – כגון זיהומים, עישון או תזונה – שמעוררים את הגנים והחלבונים מעודדי הדלקת שקשורים בשפעול תאי הדם הלבנים ובהתפתחות נמ"ג. לסיכום, ממצאים אלו שופכים אור על מעורבות תאי דם לבנים בנמ"ג ועשויים לסייע לפיתוח טיפולים שיעכבו את פעילותם (בעין בלבד). בנוסף, הם תורמים להבנת הרקע התורשתי לנמ"ג וכך עשויים לסייע לפיתוח טיפולים שייאבקו בשינויים הגנטיים שגורמים למחלה.