בזיכרון לטווח ארוך מאוחסן מידע מרגע קליטתו בחושים ועד שנים רבות לאחר מכן. לפי התיאוריה המקובלת, זיכרון זה נוצר בזכות יצירת קשרים בין תאי עצב במוח וקיבועם. קולטני Eph מעורבים בבקרה על מורפולוגיית תאי עצב והעברת אותות ביניהם. במחקר זה ביקשנו לדעת אם הם מעורבים ביצירת זיכרון לטווח ארוך שקשור בפחד. זאת כדי להבין את המנגנונים התאיים והמולקולריים שקשורים ביצירת זיכרון לטווח ארוך באופן כללי וגם כזה שקשור בפחד (למשל במחלות המערבות אותו, כגון הפרעת דחק פוסט-טראומטית, PTSD). לשם כך אימנו עכברים בהתניית פחד: אחת לכמה דקות השמענו להם צליל מסוים ובסופו הם קיבלו הלם חשמלי חלש. כך, בפעמים הבאות כשצליל זה הושמע להם, הם הגיבו בפחד – קפאו במקום. שיעור הקפיאה מעיד על עוצמת זיכרון הפחד. כלומר, ככל שהעכברים קפאו יותר, כך ניתן היה להבין כי זיכרונם חזק יותר. כדי לבחון כיצד בדיוק קולטני Eph מעורבים בזיכרון פחד, בדקנו זיכרון זה בעכברים מהונדסים גנטית, שפעילות הגנים לקולטני EphA4 ו-EphB2 שלהם נפגעה. ראינו שזיכרון הפחד שלהם נפגע ביחס לעכברים הנורמליים (קפאו פחות עם הישמע הצליל המאיים). בנוסף, כאשר הפעלנו במוחם של עכברים את EphB2 בעזרת אופטוגנטיקה (העברת אותות מקולטן זה אל תוך תאי עצב בעזרת החדרת אור בסיב אופטי) באמיגדלה (אזור מוחי שמעורב בעיבוד רגשי), הגברנו אצלם את הזיכרון שקשור בפחד (קפיאתם במקום הייתה ממושכת יותר לאחר ששמעו את הצליל המאיים). לסיכום, במחקר זה גילינו כי קולטני Eph הכרחיים ליצירת זיכרון לטווח ארוך, וכי עיכובם יכול להפחית זיכרונות מפחידים. אנו מקווים שבעתיד ניתן יהיה להשתמש בגילוי זה כטיפול בסבל שנובע ממחלות המערבות זיכרונות שכאלו.