הספקנות היא עמדה לפיה איננו יודעים כלום, או אפילו שאין לנו הצדקה להאמין בכלום. כבר בפילוסופיה היוונית העתיקה התחבטו לגבי נכונותה (פירו וסקסטוס אמפיריקוס הם השמות המרכזיים בהקשר הזה), והיא ממשיכה לעניין פילוסופיים עד ימינו (רנה דקארט ודויד יום הם שני פילוסופים מרכזיים שעסקו בה במאות ה-16 וה-17). למחקרי, שנסוב אודות הספקנות, היו שתי מטרות, קשורות זו בזו. המטרה הראשונה הייתה לערער על הנחה רווחת ביחס לתגובה הראויה לספקנות. נהוג להניח שהתגובה הראויה לטיעון ספקני היא להצביע על הפגמים בו, הצבעה שתיתן לגיטימציה לדחייתו, ולהמשך ההחזקה בטענה שאנו כן יודעים את מה שהספקן מכחיש שאנחנו יודעים. כישלון במשימה זו, נהוג לחשוב, מהווה ניצחון לספקן, ומכה ליומרה האינטלקטואלית שלנו. במחקרי ערערתי על ההנחה הזו על ידי הצגה של שורת תגובות נוספות לטיעון הספקני, שהבחירה ביניהן תלויה באתגר הספקני המסוים שאיתו אנו מתמודדים: האמונה שעל הצדקתה הספקן מערער והטיעונים שעליהם הוא נסמך. חלק מהתגובות אינן ננקטות בדרך כלל, ואחת חדשה לגמרי. היא מאפשרת לנו לשמור על היומרה האינטלקטואלית למרות קבלת הטיעון הספקני. המטרה השנייה של מחקרי הייתה לבחון את הרלוונטיות של שיקולים פונקציונליים לתגובות לטיעון הספקני, כלומר שיקולים הנוגעים לתפקיד של מושג ההצדקה בשפתנו. שיקולים כאלה חיוניים ליישום האסטרטגיה האנטי-ספקנית החדשה שאני מציעה, וגם משפיעים על בחירתנו באסטרטגיה שננקוט בפולמוס עם הספקן. למשל, הם יכוונו אותנו להעדיף את האסטרטגיה ה"פציפיסטית" על האסטרטגיה המקובלת (ניסיון להפריך את הטיעון הספקני) אם יתברר שמסקנת הטיעון הספקני אינה מאיימת על היומרה האינטלקטואלית שלנו להכיר את העולם. למרות שהסתמכות על שיקולים פונקציונליים אינה מבטיחה הצלחה בהתמודדות עם הספקן (יתכן שמצבנו ההכרתי הוא בכי רע), הם מאפשרים לנו להשקיע את מאמצינו בצורה מושכלת, במקום שבו יש להם סיכוי מרבי להצליח.