מחקרנו בוחן את העיסוק במושג "כבוד" (Honor) – שכולל בתוכו תביעות דיבה, לשון הרע ועלבונות – עד קום המדינה. הוא נשען על סקירה מקיפה של עיתונות מאותה תקופה, על עשרות אלפי עמודי ארכיון (למשל של ארכיון המדינה, הארכיון הציוני והארכיון הלאומי הבריטי) ועל יותר מ-1,000 תיקים משפטיים שעניינם "כבוד" (למשל, תיקי תביעות דיבה בערכאות ממשלתיות וקהילתיות בארץ ישראל). כדי לאתר את שורשי העיסוק בכבוד – ערך מרכזי בכל חברה ובכל שיטת משפט – מחקרנו מתמקד בארץ ישראל בתקופת המנדט, בתנועה הציונית בתחילת המאה ה-20 במרכז אירופה (בעיקר אוסטריה וגרמניה), ובמזרח אירופה וארץ ישראל של שנות ה-30. נמצא כי הציבור הרחב ומוסדות השלטון בתקופות אלו הרבו להגיש תביעות כדי להגן על כבודם. בראשית ימי הציונות התפתח הצורך של העם היהודי להגן על עצמו מפני עלילות דיבה אנטישמיות שהובילו לפגיעות נפשיות וגופניות, והוא עשה זאת באמצעות פנייה לערכאות משפטיות. הייתה זו למעשה הדרך שלו להגן על קיומו הפיזי בגולה. כך, תביעות דיבה שימשו כלי מרכזי להגנת הכבוד גם בתוך העם היהודי וגם בתוך המחנה הציוני. למשל, המחקר שלנו מציג כמה תביעות דיבה שהגישו בנימין זאב הרצל וההנהגה הציונית נגד עיתונים יהודיים, שבסופו של דבר עודדו הקמת מוסדות להגנה על כבוד (למשל ליישוב סכסוכים) בתוך התנועה הציונית. בראשם - בית דין כבוד של הקונגרס הציוני, שתפקידו היה לברר תלונות של חברים בתנועה הציונית על פגיעות בכבודם מצד חברים אחרים. המחקר מנתח את הפעילות של בית דין כבוד זה, הן במקורו והן בארץ ישראל שאליה עבר באמצע שנות ה-30. חלק ניכר מפעילותו היה תביעות כבוד שהוגשו נגד תנועת הציונות הרוויזיוניסטית. תביעות אלו נמשכו גם לאחר קום המדינה ולדעתנו הן השפיעו על חקיקת חוק איסור לשון הרע בשנת 1965. בארץ ישראל פעלו (ב-1940-1920) שתי ערכאות נוספות, בלתי פורמליות, אשר עסקו גם הן בתביעות כבוד: בית משפט השלום העברי - מערכת שיפוטית להתדיינות בעניינים אזרחיים בין יהודים בתקופת היישוב, ובית דין החברים של ההסתדרות אשר עסק בסכסוכים שנוגעים לחבריה. המחקר בוחן את מאפייניה הייחודיים של כל ערכאה בעיסוק בכבוד. לדוגמה, ממסמך שבידינו עלה כי במקרה אחד, הנתבע העליב אחד מחברי ועד סקציית-הטייחים בגלל אי סידורו בעבודה. הנתבע הודה באשמה, אך הוסיף להגנתו כי התובע מקפח אותו בעבודה זה חודשים ולכן, ברגע של התרגזות, העליבו. בית הדין קבע כי גם אם הנתבע קופח בתורו לעבודה, אין להעליב את חברי הוועד הממלאים את תפקידם בהתנדבות. עם זאת, בהתחשב בכך שהנתבע נתבע בפעם הראשונה, הוא הקל בעונשו, נזף בו, והתרה בו שאם יישנה הדבר, ייענש בחומרה. הוא הורה לנתבע לבקש סליחה בכתב מוועד סקציית-הטייחים ולפרסם את פסק הדין במקום העבודה. גם שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל עסק לא מעט בנושא הכבוד. בחוקים רבים שחקק – כגון "איסור דיבת נסיכים" (שנחקק כדי להגן על כבודם של שליטים ידידותיים) ו"איסור העלבת עובד ציבור" – ביקש להגן על כבודם של מגזרים שהיו יקרים ללבו (למשל על המקורבים לבית המלוכה ההאשמי) וגם על כבודו שלו. לסיכום, מחקרנו עוסק בהתפתחות תפיסת הכבוד בארץ ישראל, שהושפעה מהדרך שבה ניסו יושבי הארץ להגן על כבודם. כך, ערכאות והסדרים רבים שיוסדו עד קום המדינה עסקו בשמירה והגנה על הכבוד של הציבור הרחב ושל מוסדות השלטון. לדעתנו, התפתחות זו יצרה במובן מסוים בסיס לחברה ישראלית שנשענת על קודים ותרבות של כבוד (לרבות דרך חוק איסור לשון הרע).