המושג קשב מתייחס לתהליכים קוגניטיביים שמסייעים לנו להתמודד עם כמות המידע העצומה שנקלטת בחושינו; תהליכים אלו עוזרים לנו להתמקד במידע שרלוונטי ביותר עבורנו באותו רגע. באמצעותם אנו יכולים למשל להתמקד במיקום מסוים במרחב (קשב מרחבי) או בנקודה מסוימת בזמן (קשב טמפורלי). הפניית הקשב יכולה להיות רצונית, בהתאם למטרותינו, או בלתי רצונית - כתגובה לאירוע מסוים בקרבתנו. לדוגמה, לאדם שיושב במשרד ועובד מגיע מידע גם ממסך המחשב וגם מהחלון, והוא יכול להקצות קשב למסך בלבד (הפניית קשב מרחבי רצונית). אך אם לפתע תחול תזוזה מהירה בחלון (למשל משב רוח) היא תסיט את תשומת לבו מהמסך לחלון (הפניית קשב מרחבי לא רצונית); או לדוגמה, אם אדם יודע שדבר מה עומד להתרחש בעוד כשנייה – הוא יפנה לנקודה זו בזמן את עיקר המשאבים הקוגניטיביים הנדרשים לעיבוד מידע (הפניית קשב טמפורלי רצונית). אך מקצבים שמיעתיים (כגון תקתוק שעון) או חזותיים (כגון הבהוב בקצב קבוע) יכולים לרתום את תשומת לבו לנקודות אחרות בזמן, כאלו שתואמות את אותם מקצבים (הפניית קשב טמפורלי לא רצונית). מחקרים הראו שקשב מרחבי עשוי לשפר תהליכי תפיסה ראשוניים - עיבוד מידע של גירויים וזיהויים לפני שהם עוברים עיבוד מחשבתי גבוה (כגון קבלת החלטות ופרשנויות). למשל, נמצא שכאשר מפנים את הקשב למיקום מסוים, חדות הראייה עולה. בסדרת מחקרים שערכנו, ביקשנו מסטודנטים ישראלים לזהות אותיות שהוצגו במשך שבריר שנייה על מסך מחשב. במקביל הם הרכיבו אוזניות שבהן שמעו קצב מורכב, בעל מרווחי זמן לא קבועים בין הצלילים, אך מוכר (הם ידעו מתי יופיע כל צליל), או קצב רגולרי (עם מרווחים קבועים בין הצלילים), או קצב לא-רגולרי (רצף צלילים עם מרווחים משתנים רנדומלית). נמצא כי רובם הצליחו לזהות את האותיות על המסך טוב יותר כאשר הן הופיעו בנקודות הזמן שתואמות את הקצב המורכב והמוכר. כפי הנראה, ההיכרות עם הקצב משכה את הקשב שלהם לנקודות בזמן שבהן היו אמורים להופיע הצלילים, וכשהאותיות הופיעו בנקודות הזמן הללו הן זוהו טוב יותר. כלומר, מכיוון שהמשתתפים שמעו קצב מוכר, הם ציפו שדברים יקרו בנקודות זמן מסוימות בו, ובאופן לא רצוני מיקדו בהן משאבים קוגניטיביים. וכך, המידע שהוצג בנקודות הזמן הללו זכה לעיבוד מוגבר. ממצא זה מלמד כי בדומה לקשב מרחבי, גם קשב טמפורלי יכול לשפר תהליכי תפיסה ראשוניים. בנוסף, הוא מלמד כי גם מקצבים מורכבים יכולים להוביל להפניית קשב טמפורלי לא רצונית, בתנאי שהם מוכרים. במחקרים נוספים בחנו הפניית קשב טמפורלי רצונית. במהלכם, לפני שהופיעה האות שהמשתתפים התבקשו לזהות, הם שמעו צליל שציין בסבירות גבוהה את נקודת הזמן של הופעת האות, כך שהם יכלו להפנות באופן רצוני את הקשב הטמפורלי אליה. במחקרים אלו בחנו טווח רחב של מרווחי זמן בין הצליל להופעת האות ומצאנו כי הפניית הקשב הטמפורלי מהירה מאוד ביחס להפניית הקשב המרחבי. באופן ספציפי, מצאנו כי מספיקה כשישית שנייה מרגע שמיעת הצליל ועד זיהוי האות. כלומר, מצאנו כי הפניית קשב טמפורלי מהירה פי שניים מהפניית קשב מרחבי שנאמדת בכשליש שנייה, כפי שמצאו מחקרים קודמים. ההסבר לכך עשוי להיות הדינמיות של ממד הזמן לעומת הסטטיות של הממד המרחבי. ולסיכום, ממצאינו תורמים להבנת האופן שבו תהליכים קוגניטיביים שעומדים בבסיס הקשב משפיעים על החוויה המודעת של המציאות החושית.