זנים של חיידק הסלמונלה ששייכים לאותו מין ביולוגי (סלמונלה אנטריקה) יכולים לגרום למחלות שונות מאוד. רוב זני הסלמונלה (למעלה מ-2,600) מוגדרים ככאלו שאינם טיפואידיים: רוב האנשים שיידבקו בהם יסבלו מתסמינים של הרעלת מזון – שלשולים, כאבי בטן, הקאות ולעתים גם חום – תוצאה של תגובה דלקתית במעי לאחר פלישתו של החיידק אליו. לעומת זאת, מספר קטן של זני סלמונלה (שאינם נפוצים בישראל אולם ניתן להידבק בהם בביקורים באזורים אנדמיים) הם זנים טיפואידים, הגורמים לטיפוס הבטן – מחלת חום מסכנת חיים שבה החיידק מתפשט מהמעי למערכת הדם ולאיברים פנימיים כגון הטחול, הכבד ומח העצם ויכול להתרבות בתוך התאים, כולל בתאים של מערכת החיסון. במקרה כזה טיפול אנטיביוטי ואשפוז בבית החולים הם הכרחיים ובלעדיהם סיכויי התמותה גבוהים. בהתחשב בכך שזנים טיפואידים ושאינם טיפואידים דומים מאוד מבחינה גנטית – בעלי רפרטואר דומה של גנים ורצפי דנ"א – לא ברור כיצד הם גורמים למחלות כה שונות, ובמחקרנו ביקשנו לפענח זאת. לשם כך בודדנו חיידקי סלמונלה מחולים, הדבקנו באמצעותם תרביות תאים אנושיים, ובחנו בשיטות גנטיות את רמת (עוצמת) ביטוי כל הגנים אצל כלל הזנים. גילינו כי תנאים סביבתיים שמתקיימים בגוף בעת ההדבקה משפיעים (במנגנון שאינו ידוע דיו) על רמת הביטוי של הגנים הדרושים לאלימות החיידק באופן שונה בשתי קבוצות הזנים. כך למשל, מצאנו כי טמפרטורת גוף גבוהה (39 מעלות) וריכוז חמצן גבוה (שמאפיין את רקמת תאי האפיתל של המעי) מורידים בקבוצת הזנים הטיפואידים את רמת הביטוי של הגנים הדרושים לתנועה וחודרנות. בשל כך, הם פולשים לתאי הגוף באטיות ולאורך זמן, ופלישה שכזו מקשה על מערכת החיסון לזהותם ומאפשרת להם לחדור מהמעי למערכת הדם ולהתפשט בגוף. לעומת זאת, גילינו כי תנאי הסביבה הללו לא השפיעו על רמת הביטוי של הגנים הדרושים לתנועה וחודרנות בקבוצת הזנים שאינם טיפואידים. כלומר, רמה זו נותרת גבוהה אצלם, מה שמאפשר פולשנות יתר לתאי הגוף ויצירת דלקת מוגברת. כך, הם מתגלים מהר יותר על ידי מערכת החיסון והיא מתגייסת למאבק בהם ומונעת מהם להמשיך להתפשט מהמעי לשאר הגוף (באנשים בריאים, בעלי מערכת חיסון תקינה). ולסיכום, גילינו כי שתי קבוצות הזנים קולטות אותות סביבתיים בגוף האדם אשר משפיעים באופן שונה על ביטוי גנים מרכזיים הדרושים לתנועה וחדירה אל תוך תאי המאכסן. ממצא זה תורם משמעותית להבנת הביולוגיה של חיידקי סלמונלה ולאופן שבו הם גורמים למחלות שונות. ובעתיד, ייתכן שבאמצעותו נוכל לסייע בפיתוח תרופות שאינן אנטיביוטיות נגד הזנים הטיפואידים, שכן ידוע זה מכבר שעמידות החיידקים לאנטיביוטיקה הולכת וגוברת.