אידה פינק הייתה סופרת ישראלית וכלת פרס ישראל שכתבה סיפורים קצרים ורומן אחד על נושאים שקשורים לשואה וזיכרון. חרף למעלה מחמישים שנות שהות ואזרחות בארץ לאחר עלייתה מפולין ב-1957 היא כתבה על השואה אך ורק בשפה הפולנית. כמו כן, הדמויות המיוצגות בסיפוריה אינן מזדהות כיהודים מובהקים אלא כאנשים שמסתירים או מפחיתים את זהותם היהודית הן מסיבות של הישרדות והן מסיבות של רצון להיטמע בין העמים. לכן ענייני תרגום, זהות ותרבות משולבים ברמה יסודית ביצירותיה ובקליטתן בקרב קהל קוראים ישראלי. מחקר זה היה הראשון למקד את פינק במישורים המתאימים: בין שפות, זהויות, תרבויות. מתוך הקושי להגדיר את פינק היא זכתה לאהדה רבה אבל מעט עיון. במשך המחקר השתדלנו לקרוא את הסיפורים שלה בקפדנות, רגישות ודייקנות כדי לתפוס ולפרש את הרגעים העדינים והשקטים שבהם הגיבורים מנסים להתמודד עם מאורעות איומים ומזעזעים. השואה נתפסת בכתיבתה של פינק כתרחיש פרטי, אישי וביתי. ניסינו לעקוב אחרי ייצוגה היוצא דופן תוך כדי מסגרת פרשנית מפתחת. כתבנו מאמרים על מעמד מגדר בסיפוריה ועל הזיקה בין שפה, זהות, ומבט ספרותי ביצירתה. סיווגנו וסידרנו את הארכיון של פינק, אוסף של כתבי עת, מאמרים, מכתבים וחומר לוואי שנמצא בארכיון של הספרייה הלאומית בירושלים ושפתוח לקהל הרחב. כמו כן, הפקנו תיאור מפורט של האוסף שנגיש באתר של הספרייה. השאיפה הייתה להנפיק לאידה פינק את העיון והמחקר הראויים לכתיבתה. ניסינו לממש מטרה זו, ונראה אם הושגה בשנים הבאות.