מחקר זה דן ביהדות מרוקו, הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם, בשנים 1956-1954, תקופה שבה התחלף השלטון בארץ זו. מרוקו, שהייתה מאז 1912 תחת שלטון קולוניאלי צרפתי, קיבלה מחדש את עצמאותה. גורל היהודים בו נבחן בארבעה מישורים: (א) יחסיהם עם השושלת השריפית השלטת והתנועה הלאומית המקומית; (ב) יחסיהם עם הצרפתים, הכובשים האירופים של מרוקו בעידן הקולוניאלי; (ג) יחסם שלהם עצמם כלפי הרעיון הלאומי; (ד) יחס המדינה היהודית הצעירה כלפיהם. מסקנות המחקר הן כי בשתי התנועות הלאומיות המעורבות בפרשת יהודי מרוקו, זו המרוקנית וזו הציונית, ניתן ליהודים מקום וכי גורלם של יהודי מרוקו לשייכות לזו או לזו – לא נגזר מראש. הוא היה תלוי במידת חשיבותם לתנועה הלאומית ומאמציה לרתק אותם אליה. גם השייכות למדינת האם הצרפתית במשטר הקולוניאלי הייתה ברירה פתוחה, אם כי לא לכל חלקי האוכלוסייה היהודית באותה מידה. יהודי מרוקו עצמם, על כל מגזריהם המגוונים, פיתחו גרסה מקומית של לאומיות יהודית בעלת זיקה הדוקה לציונות "לא מגשימה", שהייתה אוטונומית עד מלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם טרפה את הקלפים בכל המישורים. עוצמתם של התנועה הלאומית המרוקנית ובית המלוכה שחבר אליה גברו. הם המשיכו לראות ביהודים חלק מן האומה, אך חשדו בהם בשיתוף פעולה עם הצרפתים ובאהדה לציונות, לא ראו בהם שותפים טבעיים וכנים לדרך ולא עשו מאמצים רבים כדי להשיבם אל חיקם. מבין היהודים רק קומץ בורגנים יהודים מערי פנים הארץ וכן הקומוניסטים תמכו תמיכה מלאה בתנועה הלאומית המקומית. הצרפתים ראו בתנועת השחרור המרוקנית את האויבת העיקרית שלהם ונלחמו בה. הם הניחו לשלוחותיה של מדינת ישראל, בדמות מחלקות הסוכנות ותנועות הנוער הציוניות, לפעול בין היהודים המקומיים, והתירו לארגונים היהודים האמריקניים, רובם בני הברית של ישראל הצעירה, לנהל פעילות משלהם ולסייע גם הם למדינה היהודית. מדינת ישראל פיתחה יחס אמביוולנטי כלפי יהדות מרוקו. מצד אחד, במשימתה העיקרית, בניין החברה הישראלית, היא נזקקה אחרי השואה לקהילה המקומית, עתירת האוכלוסין. מצד אחר, ישראל הוותיקה, האשכנזית בעיקרה, נתקפה החל 1948 בחרדה מפני "שיטפון מזרחי" שישנה את דיוקנה הדמוגרפי, התרבותי והפוליטי. כתוצאה מכך נקטה כלפי יהודי מרוקו, הגדולה בקהילות "המזרחיות", מדיניות נוקשה של מיון רפואי ומכסות עליה. על רקע זה של בעיות יסוד, עוסק המחקר במתרחש סביב יהודי מרוקו מרגע הופעת האותות הראשונים לכך שהצרפתים יאלצו לצאת ממרוקו תוך זמן קצר, ושהיהודים יחזרו להיות מיעוט תחת שלטון מוסלמי: אילו זרמים רעיוניים מופיעים בקרב יהודי מרוקו ומה משקלם החברתי? מהי המדיניות שבה נוקטת התנועה הלאומית כלפי היהודים? איך משפיעה עליה מדיניות הליגה הערבית מצד אחד, והשאיפה להיעזר בארה"ב מצד אחר? קץ התקופה הקולוניאלית יוצר לראשונה דחפי הגירה חזקים המקיפים את כל החברה היהודית; נשאלת השאלה, איך יגיבו קובעי המדיניות בארץ על לחצי העלייה האלה? מה דמותה של העלייה? מה תהיה מדיניותה של מרוקו העצמאית כלפיה והאם תסכין עמה מדינת היהודים? בכל שאלות אלו עוסק המחקר.