השומרונים, הנקראים ״כותים״ בספרות חז"ל, הם חלק מבני ישראל אך דתם שונה מהיהדות הרבנית והקראית בשתי בחינות עיקריות: הם מאמינים בקדושתו של הר גריזים ליד שכם – ולא בהר הבית בירושלים – וספרם הקדוש כולל רק את התורה ואין הם מכירים את הנביאים והכתובים. אמנם תקופת התגבשות עדת השומרונים כקבוצה דתית נפרדת לוטה בערפל אך מקובל להניח כי הם נפרדו מאחיהם היהודיים בערך בתקופת בית חשמונאי. סביר להניח כי מאז הם מחזיקים במסורות משלהם הנוגעות לפירוש התורה העברית – המשותפת להם וליהודים – ולהגיית לשונה. מסורות אלו באות לראשונה לידי ביטוי בתרגום הארמי השומרוני לתורה אשר נתחבר אולי סביב שנת 200 לספירה בערך. תרגום זה הוא המקור השומרוני הקדום ביותר המעיד על האופן שבו השומרונים הבינו את התורה העברית שלהם, וכיצד תרגמו אותה לארמית. מחקרי בוחן מקור חשוב זה מכמה בחינות המאפשרות להבין ביתר דיוק את לשונה הארמית של העדה, את מסורותיה הפרשניות שחלקן ירושה משותפת (בעל פה) שלה ושל היהודים, את שיטת התרגום ואת קשריו הספרותיים של התרגום ליצירות דומות כגון תרגומים ארמיים יהודיים ארץ-ישראליים בני אותה התקופה, וכן תרגום התורה ליוונית. בתחום הלשוני נמצא, למשל, כי השומרונים ידעו עברית לא רק מספר התורה הקדוש להם אלא כנראה גם כלשון מדוברת, בצורה הדומה ללשון חז"ל – ולאו דווקא לעברית המקראית. כך ניתן להסביר שהמילה העברית ״רווק״ באה כמילה שאולה בתרגום, על אף שאינה מתועדת בתורה. פרשנות מיוחדת אפשר לראות במשמע ״כרוז״ הניתן בתרגום למילה היחידאית ״אברך״ בבראשית מא, מג, בניגוד למובנים אחרים המופיעים בפרשנות היהודית. מקרה זה מצביע כנראה גם על תלות התרגום השומרוני בתרגום השבעים ליוונית – שתורגם במאות השלישית והשנייה לפני הספירה – שכן מקור זה הוא היחיד מלבד השומרוני המתרגם ״אברך״ במובן זה. מתברר אפוא כי השומרונים הסתמכו מדי פעם על תרגום יווני לתורה כשתרגמו את הטקסט העברי לארמית ונתקלו במילה קשה ונדירה. הדבר מתגלה בפסוקים נוספים ומתבטא אף בתעתיק מילים יווניות בתוך הטקסט הארמי, כגון ״מרצף״ שהינה מילה יוונית באותיות עבריות המתרגמת ״אמתחת״.