הקונפוציאניזם הקלאסי, שראשיתו במייסדו קונפוציוס מהמאה החמישית לפני הספירה, מוכר כשיטה אתית בעיקרה, שבמרכזה רעיון הפיתוח-העצמי. פיתוח כזה מניח כי האני הנו דינאמי, ולפיכך הוא נתון בהשתנות אין-סופית ומתמדת, כל עוד אנו חיים ("אני טרנספורמטיבי"). יתר על כן, ההתפתחות וההשתנות מתאפשרות רק מתוך יצירת רשת-יחסים ההולכת ומתרחבת במהלך חיינו ("אני התייחסותי"). הניאו-קונפוציאניזם של תקופת שושלת סונג, ששלטה בסין בין המאה העשירית למאה ה-13, נתפס בקהילה המחקרית כחידוש אשר במרכזו השפעות של אסכולות זרות, בפרט – בודהיזם. מחקרים ספורים נכתבו על ג'ואו דון-אי (1073-1017), שאו יונג (1077-1011) וג'אנג דזאי (1077-1020), וכולם הדגישו את המונחים המטאפיזיים שנכנסו לזירה ההגותית בתקופתם. באופן זה נתפס הפרויקט הניאו-קונפוציאני כניסיון להנחת יסודות מטאפיזיים לקונפוציאניזם. מטרת מחקרי זה היא להציג את הפרויקט הניאו-קונפוציאני כפרויקט שעניינו התעלות אל מעל גבולות העצמי, במשנתם של ג'ואו דון-אי, שאו יונג וג'אנג דזאי. בשלב ראשון בחנתי את תפיסת ה"אני" הקונפוציאני לפי ארבעת הספרים הנחשבים לטקסטים הקלאסיים של הקונפוציאניזם – "מאמרות" קונפוציוס (ספר אמירותיו שליקטו תלמידיו), מנג דזה, "תורת הגדול" ו"דרך האמצע וקיומה" – לביסוס הבנה של "אני" טרנספורמטיבי והתייחסותי. לאחר מכן בחנתי את תפיסתו הפילוסופית של "ספר התמורות" ביחס לשינוי (הספר מפרט את השיטה הסינית העתיקה ביותר לחיזוי העתיד, ולצדה נספחים פילוסופיים) והצגתי את שיטת הניחוש שהספר מציע, כשיטה שעניינה פנייה לפענוח החיים והבנתם כניחוש חידה (ולא כחיזוי העתיד). הצבעתי על השפעותיו של הספר על הגות הסונג, באופן שמחזק את ההנחה כי מדובר בעמדות מטאפיזיות. המשכתי בהצגת פרדוקס העולה מ"ספר התמורות" וטענתי שהפרדוקס הוא הכרחי בהבנת האדם הקונפוציאני, היוצר את עצמו בעצמו, דרך הרחבה (טרנספורמציה) והתייחסות, באופן שמציג תחליף לרעיון הטרנסצנדנציה (כלומר, קיומו של דבר-מה מעבר להכרתנו ולניסיוננו) – רעיון הנעדר מהתפיסה הקונפוציאנית. לבסוף חקרתי את כתבי שלושת ההוגים המבשרים את ראשית הניאו-קונפוציאניזם, תוך שימוש במתודות סינולוגיות ופילוסופיות. בעוד שניתן לנתח את הטקסט באופן סינולוגי ולהיתקל שוב ושוב ברעיונות סתירתיים שאין דרך אחרת ליישבם אלא כ"השפעה זרה," המתודולוגיה הפוסט-ויטגנשטיינית (מבית מדרשה של הפילוסופית קורה דיאמונד) מציעה לעוסקים בטקסט שעניינו צורת חיים לקרוא אותו כחידה. מתודולוגיה זאת פותחת פתח להבנת כל טקסט כלשונו ובה-בעת לתובנה שלֵב הפרויקט הניאו-קונפוציאני הוא הצגת חידת החיים, שממהותה איננה פתירה, דרך רמזים. אין אפשרות לתת לחידה זו מענה מטאפיזי; המענה יימצא אך ורק בהתנסות ובחיים שאותם חי האדם הקונפוציאני. ממחקרי עולה כי שלושת ההוגים הללו ממשיכים את המסורת הקונפוציאנית תוך שימוש מאסיבי בפילוסופיה של "ספר התמורות" ומתעלים אל מעל לשלוש דיכוטומיות, כלומר ניגודים קוטביים ועקרוניים. ג'ואו דון-אי – מתעלה על הדיכוטומיה (המטאפיזית/קוסמולוגית) שבין יש ואין כביטויי אחדות וריבוי; שאו יונג – על הדיכוטומיה (האפיסטמולוגית) בין פנים לחוץ; ג'אנג דזאי – על הדיכוטומיה (הקיומית/מוסרית) בין חיים למוות. בשלושת המקרים ה"התעלות" היא מוסרית ביסודה ונעשית בחיים אלו, אך בחציית התחומים המוכרים היא יוצרת תחליף לרעיונות מטאפיזיים, מתוך ההתנסות האנושית, ומביאה לידי ביטוי צדדים חדשים ברעיון הפיתוח העצמי.