בתקופה שבין המאה התשיעית למאה האחת-עשרה התרחשו תמורות חשובות הן בספרות הערבית והן בספרות הפרסית. בעוד שטרם לכך, המסירה שבעל-פה הייתה האמצעי המרכזי להפצת ידע, וכתבים המשתייכים לסוגות שונות לרוב נשאו אופי אנונימי, הרי שבמאות הללו החלו המחברים להשמיע את קולם כיוצרים בעלי תודעה עצמית מובהקת. הפרויקט שלנו חקר את שלבי ההתהוות של קול המחבר באמצעות בחינה של הקדמות לטקסטים מסוגות שונות. בחירתנו להתמקד בהקדמות נבעה מהעובדה כי הקדמה היא יחידה טקסטואלית שבה בא לידי ביטוי מיטבי קולו של המחבר, אשר מציג בה את עצמו ואת עבודתו. מחקרנו העלה כי במרוצת הזמן עוצבו ההקדמות על פי מבנה מוגדר ונשאו תכנים קבועים למדי. מחבר ההקדמה נהג להציג את עצמו ואת יצירתו; להציע בה הסבר של מטרותיו בכתיבת החיבור ושל מבנהו; ניסה למקם את יצירתו ביחס למסורת הספרותית הקודמת; הגדיר את קהל היעד שלו והתווה דרכים לפרש את חיבורו; התייחס לפטרון ולתרומתו. בנוסף, אחת הסוגיות המרכזיות שבהן התמקד המחבר הימי-ביניימי הייתה שאלת הגניבה הספרותית: בהקדמות ניכר הניסיון של המחברים להדוף האשמות של מבקרים פוטנציאליים בהיעדר מקוריות מחד גיסא ולהגן על היצירה מפני התערבות או שינוי שעלולים לגזול מהם את "זכויות היוצרים" מאידך גיסא.