דיסוציאציה (ניתוק) היא מצב שבו המודעות מתרחקת עד מתנתקת מרגשות, תחושות, זיכרונות ומחשבות נורמטיביות, ועד עכשיו נחקרה בעיקר בהקשר של טראומה. ידוע כי אנשים שחווים דיסוציאציה מתקשים להפיק תועלת מטיפולים בהפרעות נפשיות נפוצות כגון דיכאון, חרדה והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), אך לא לגמרי ברור מדוע. בסדרת מחקרים ניסינו להבין זאת. באחד המחקרים בסדרה זו, בחנו 100 נבדקים (שלא אובחנו בפסיכופתולוגיה) ארבע פעמים ביום במשך ארבעה ימים רצופים; בתחילה הם מילאו שאלונים שבחנו את נטייתם לדיכאון, חרדה ו-OCD (שם נשאלו על תסמינים כגון מחשבות טורדניות, טקסים כפייתיים, חוסר שקט ועצבנות). בנוסף, הם מילאו כמה פעמים שאלונים שבהם דיווחו על תחושות ברגעים מסוימים ביומיום. כך למשל הם נשאלו: "עד כמה חלמת בהקיץ בדקות האחרונות, עד כדי כך שהתקשית לשים לב למה שקורה סביבך?". שאלה זו בוחנת ניתוק מסוג השתקעות – נטייה להפנות קשב מוחלט לגירוי (למשל לספר או לסרט) ולהתעלם מהסביבה. או שלמשל הם נשאלו: "עד כמה העולם סביבך הרגיש לך מוזר או שונה מהרגיל בדקות האחרונות? האם למשל חפצים או אנשים נתפסו כרחוקים או כלא אמתיים?". שאלה זו בוחנת דה-פרסונזליציה ודה-ריאליזציה – ניתוק מהעצמי או מהעולם (תחושה שאני או אחרים אינם אמתיים או מוזרים). ניתוק זה עלול לנבוע גם מאינסומניה (נדודי שינה), שמאפיינת גם דיכאון וחרדה (בשני סוגי השאלונים הם נדרשו לענות בסקלה של 9-1, מ"בכלל לא" ועד "מאוד"). נמצא כי נטייה ל-OCD – שמתאפיינת במחשבות טורדניות ובטקסים כפייתיים – תלווה לרוב בניתוק מסוג השתקעות ברגעי חשיבה שלילית. לעומת זאת נטייה לדיכאון וחרדה – שמתאפיינת למשל בקושי ליהנות, בחוסר שקט ובעצבנות – תלווה בניתוק מסוג דה-פרסונזליציה ודה-ריאליזציה ברגעי חשיבה שלילית. ממצאים אלו מסייעים להבין את הקשר בין סוגי הניתוקים לקושי לטפל בהפרעות השונות. כך למשל, ייתכן שאצל מטופלי דיכאון וחרדה, האינסומניה, שמייצרת דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה, מקשה עליהם להתרכז בטיפול הנפשי ולהפיק ממנו את המרב. לכן ייתכן כי ראשית, כבר בתחילת הטיפול, צריך להתמקד בשיפור שנתם. וייתכן שאצל מטופלי OCD, מיקוד הקשב המוחלט בגירוי (ההשתקעות) מגביר את הטורדניות והכפייתיות. ולכן, כדי לתרום ליעילות הטיפול, ייתכן שראשית צריך לאמן אצלם את פיצול הקשב.