מחקר זה עוסק בלשון העברית ששימשה את יהודי אלג'יריה לכתיבת פרוזה בתקופה שבין 1750 ל-1962. בתקופה הנדונה חיו יהודי אלג'יריה בסביבה רב-לשונית כשמספר לשונות משמשות אותם זו לצד זו לצרכים שונים (מצב המכונה מולטי-גלוסיה). לשונות אלו כללו את הערבית-היהודית, העברית והארמית ששימשו לצרכים פנים-קהילתיים, לצד הצרפתית והערבית המוסלמית ששימשו לקשר עם הסביבה הלא יהודית. בעקבות כיבוש אלג'יריה בשנת 1830 הלכה הצרפתית ותפסה בהדרגה מקום מרכזי יותר ויותר בפי יהודי אלג'יריה. עם זאת, במחצית השנייה של המאה ה-19 עדיין פעלו באלג'יריה חוגים של משכילים שעבורם הייתה השפה העברית חלק בלתי נפרד מן הזהות הלאומית. עם המשכילים הבולטים באלג'יריה בתקופה זו נמנו חיים בליח מתלמסן ושלום בכאש מאלג'יר. מצויות עדויות שבסוף המאה ה-19 הייתה העברית אף מדוברת בפי העילית הרבנית באלג'יריה. בניגוד ללשון הפיוטים שנתחברו באלג'יריה, שהתבססה בעיקרה על תבניות של העברית המקראית, ובניגוד למרכיב העברי ששובץ בתוך הלשון הערבית-היהודית המקומית, ששניהם נדונו כבר בספרות המחקר, העברית ששימשה את חכמי קהילות אלג'יריה לכתיבת פרוזה לא נחקרה עד כה. זאת על אף שמדובר בספרות ענפה המקיפה מאות חיבורים שנתחברו בתקופה הנדונה בידי עשרות מחברים בכל רחבי אלג'יריה. ספרות זו כוללת חיבורים הלכתיים ותיאולוגיים, ספרות שו"ת, חיבורים פרשניים, חיבורים על היסטוריוגרפיה וטבע, הקדמות ועוד. המחקר שערכנו התבסס על ניתוח לשוני מפורט של קורפוס טקסטים המהווה מדגם מגוון המייצג סוגות שונות של פרוזה עברית שחוברה בידי מחברים שפעלו במקומות שונים באלג'יריה ובזמנים שונים בתקופה הנדונה. המחקר נעזר בעבודת שדה שבמסגרתה הוקלטו ראיונות עם אנשי הקהילות הללו שעודם חיים בישראל. פירות המחקר הנוכחי חשפו את הריבוד הלשוני בעברית המשמשת בחיבורים הללו. עברית זו משלבת רכיבים מכל רובדי הלשון הקודמים של העברית – לשון המקרא, לשון חכמים, לשון הפיוט, לשון תקופת הביניים ולשון ההשכלה – לצד חידושי מילים כאשר אלו נדרשו למחברים. כך למשל, בחיבור ״רעשים ורעמים״ מאת שלמה אזרד (אלג'יר, 1891) אנו מוצאים זה בצד זה את הביטוי ״בעיר ההיא״ השאוב מלשון המקרא, את המילה ״קטטה״ מלשון חז"ל, ואת הצירוף ״חולי פתאומית״ המשקף את השפעת הערבית כמקובל בעברית המשוערבת של תקופת הביניים.