פסיכוזה היא מצב שבו האופן שבו אנשים תופסים את עצמם ואת המציאות נמצא באי-הלימה משמעותית עם זה של הסביבה הקרובה שלהם. בשני העשורים האחרונים אנו עדים לעניין הולך וגדל בזיהוי והתערבות מוקדמים בסיכון למשברים פסיכוטיים. הסיבה למאמץ הזה היא ההכרה לפיה ברגע שמשבר מהסוג הזה פורץ, מרבית החווים אותו עולים על מסלול כרוני ומבודד של חיים רוויי סבל ובושה בשולי החברה. במסגרת המאמץ הכולל הזה, בדקנו את הרעיון לפיו שינויים עדינים בחוויית העצמי הבסיסי בגיל ההתבגרות מגדירים את מידת הסיכון לפריצה של משברים נפשיים בעלי אופי פסיכוטי גם בשנים מאוחרות יותר. העצמי הבסיסי הוא מושג המתאר את האופן החמקמק והמרתק שבו כל החוויות שלנו בעולם נחוות כשייכות לנו, לרוב מבלי שאנחנו אפילו חושבים על זה. על מנת להשיג את המטרה שלעיל, התחקינו אחרי הקשר בין חוויית העצמי הבסיסי לבין סמנים מוקדמים מקובלים של סיכון לפסיכוזה, כגון נסיגה בתפקוד החברתי והאקדמי, חרדה חברתית, דיכאון, וחוויות מעין-פסיכוטיות (תפיסות יוצאות דופן של עצמם ושל המציאות, אך עם תובנה טובה בנוגע לאופי יוצא הדופן שלהן ופתיחות לספק בנוגע לאמיתיות שלהן). בדקנו את כל זה לאורך שנה בקרב מאה מתבגרים בגילאים 13-15. בהתאמה עם ההשערות המוקדמות שלנו, ממצאי המחקר הראו כי שינויים בחוויית העצמי הבסיסי לוו בהופעת סמנים מוקדמים של סיכון להתפתחות של פסיכוזה, גם בתוך אותה נקודת זמן וגם לאחר שנה. כמו כן, גילינו כי הקשר הזה בין שינויים בחוויית העצמי לבין הופעה מוקדמת של סמנים המעידים על סיכון להתפתחות פסיכוזה הוא בעל מעמד ראשוני ואינו מוסבר על ידי גורמים אחרים. הממצאים הללו מספקים תמיכה ראשונה מסוגה במחקר לכך שהקשר בין שינויים עדינים בחוויית העצמי הבסיסי לבין סיכון לפסיכוזה מתקיים לא רק בקרב מתבגרים וצעירים במצוקה הפונים לחפש עזרה, אלא גם בקרב מתבגרים שאינם מחפשים עזרה בקהילה. בנוסף, הממצאים מדגישים את החשיבות של מחקרי המשך שיעקבו אחרי הקשר הזה לאורך פרק זמן ממושך יותר שיכלול גם התפרצות של משברים פסיכוטיים.