במרץ 2011 טלטלה את הצד המזרחי של האי הונשו רעידת אדמה חסרת תקדים בעוצמתה, אחריה מחק צונאמי אדיר קהילות שלמות לאורך החוף הצפון מזרחי וגרם לתאונה בכור הגרעיני בפוקושימה. מחקר זה ביקש להבין את ההשלכות ארוכות הטווח של שרשרת האסונות הזו על התרבות הרפואית של טיפול בנשים הרות ויולדות, ועל חוויות ההיריון והלידה שלהן ושל בני זוגן. דגש הושם על שאלת השפעת האסונות על השימוש בטכנולוגיות רפואיות בהיריון ולידה. מחקר אתנוגרפי קודם שערכתי בתחילת שנות האלפיים העלה כי גניקולוגים/יות שטיפלו בנשים הרות נמנעו (בגיבוי רשמי של ארגון המיילדות והגניקולוגיה היפני) מדיון עם מטופלות הרות, באופציות השימוש בטכנולוגיות לאבחון מומים בעובר. זאת למרות שכל טכנולוגיות האבחון הטרום-לידתי היו קיימות ביפן בבתי חולים ובקליניקות פרטיות. התרבות הרפואית של טיפול טרום-לידתי בנשים הרות ביפן התמקדה בהכוונתן של נשים ללקיחת אחריות על תזונה בריאה, עלייה מתונה במשקל ופעילות גופנית, כדרכים לקדם את בריאותו של התינוק/ת שברחמן. אולם שנתיים אחרי מרץ 2011 פרסם ארגון הגניקולוגים והמיילדים היפני הנחיות להכנסתה של בדיקת דנ״א עוברי בדם האם (Non Invasive Prenatal test – NIPT) כניסוי קליני. הבדיקה, שבודקת שלוש טריזומיות (21, 18,13), הועמדה לרשותן של נשים הרות מעל גיל 35 ומחייבת ייעוץ גנטי לפני ההחלטה לעבור את הבדיקה, ייעוץ נוסף כדי למסור את תוצאות הבדיקה, וייעוץ נוסף אם הזוג מחליט על סמך תוצאות הבדיקה להמשיך את הבירור בבדיקת מי שפיר. ממצאי המחקר הנוכחי, שנאספו בשנים 2014-2019, מעידים כי הבדיקה החדשה הגבירה את נראותם של ידע גנטי ומקצוע הייעוץ הגנטי בציבוריות היפנית. למעשה, נוצרה שרשרת של החלטות שהזוג צריך לקבל בהכוונה מקצועית כאשר הראשונה שבהן היא האם בכלל לעבור את הבדיקה מתוך הבנה שתוצאותיה יזמנו החלטות נוספות כפי שיוסבר בהמשך. ההודעה על הכנסתה של NIPT עוררה ביקורת קשה במדיה המקומית, שזיהתה את הבדיקה כהתגלמות עדכנית של מדיניות אאוגנית שיפן ניהלה בתקופת מלחמת העולם השנייה (מדיניות זו ביקשה "להשביח" את האוכלוסייה באמצעות חקיקה שהתערבה בהחלטות פריון של אזרחים). הרופאים והרופאות שרואיינו סירבו לזהות קשר בין הכנסתה של בדיקת אבחון טרום-לידתית של מומים עובריים, לבין חרדות קרינה בעקבות אסונות מרץ 2011. הם ציטטו מחקרים המראים כי שיעור התינוקות עם מומים מולדים באזורים מוכי האסון בצפון-מזרח יפן, אינו שונה מן הממוצע הארצי. הם תלו את ההחלטה להכניס בדיקת אבחון מומים בעובר בעלייה בגילן של הנשים ההרות ובקשר הסטטיסטי בין גיל האם לבין שכיחות מומים כרומוזומליים בעובר. בנוסף, רופאים העלו על נס את רגישותה ואמינותה הגבוהה של הבדיקה כגורמים שריככו את ההתנגדות להכנסתה. בשיחות עם נשים הרות בצפון-מזרח יפן עלה כי החרדה מפני סיבוכי היריון ומומים עובריים דומיננטית יותר בהשוואה לנפח שתפסה בסיפורי היריון שתיעדתי לפני עשור. אמנם נשים ציינו את גילן כגורם משמעותי לעליה בתחושת הסיכון, אך בהמשך ביטאו גם חששות לבריאותו של העובר הקשורים לחשיפה שלהן ושל בני הזוג לקרינה רדיואקטיבית זמן קצר אחרי התאונה בכור הגרעיני. תוצאות שליליות בבדיקה אינן מרגיעות את הנשים בהכרח. עבור חלקן ההחלטה להיבדק גוררת רגשות אשמה עזים כלפי התינוק/ת. הייעוץ הגנטי שזוגות מקבלים לפני הבדיקה מבקש "לתרגם" עבורם מידע רפואי לשפה נגישה בדומה לנהוג במדינות אמריקה ואירופה. אך בשונה מן המודל האמריקאי המחויב לגישה "בלתי מכוונת" (non-directive) כחלק מן הדרישה מפציינטים לקבל החלטה אוטונומית, ממצאי המחקר מעלים כי ביפן התפתח מודל מקומי של ייעוץ גנטי "בלתי מכוון". גם זוגות יפנים נדרשים לקבל "החלטה אוטונומית" אך הייעוץ הגנטי ביפן מבקש לוודא כי הזוג מודע לסוגיות המוסריות הכרוכות בהפסקות היריון (במיוחד אחרי אבחון מום בעובר) שהבדיקה עשויה להוביל אליהן, ודוחף את הזוג לשקול היטב סוגיות אלו ברצינות הראויה בדרך אל קבלת ההחלטה הראשונית האם לאבחן את העובר, ואחר כך בהחלטות הבאות: האם להפסיק היריון של עובר עם אחת משלושת הטריזומיות 21, 18, 13. הדיון מתקיים מתוך “תנוחה מוסרית” אמביוולנטית, המכירה בריבוי עמדות מוסריות, ולא מתוך התנגדות אוטומטית להפסקות היריון. התיעוד שערכתי במחקר זה, המתמקד ב"עבודה המוסרית" שמתבצעת כאשר נשים ובני זוגן, היועצות הגנטיות והרופאים/ות הגניקולוגים שלהן עוסקים בהחלטות סביב אבחון מומים עובריים, שופך אור על דרכים מקומיות לקבלת החלטות אתיות, ותורם לדיונים שאנתרופולוגים מנהלים זה שבעה עשורים בניסיונם/ן להבין מה עומד מאחורי "האתיקה היפנית". בעוד שחרדות קרינה בעקבות התאונה בכור הגרעיני תורמות לעלייה בביקוש לטכנולוגיות לאבחון מומים עובריים, רעידת האדמה שהחלה את שרשרת האסונות תרמה לצמצום התערבות טכנולוגית בלידה. לידות במהלך רעידת האדמה הסתיימו בתינוקות ואימהות בריאים למרות שברוב המקרים לא ניתן היה להשתמש בטכנולוגיות המיילדותיות הקיימות. נשים נותקו ממוניטורים עובריים, ופונו אל מחוץ לבתי החולים תוך שהן הולכות בעיצומם של צירי לידה. מיילדות תמכו בלידות מחוץ לבית החולים, (לעיתים במכוניות) תוך שימוש בציוד בסיסי. ארגון המיילדות ממליץ כעת לא/נשי בריאות ביפן להשתלם בלידות טבעיות נטולות טכנולוגיה.