מחקרי בחן את עיצוב הנוף בישראל בשנים 1970-1950, תוך הדגשת חלקם של אדריכלי הנוף במלאכה. עיצוב הנוף המקומי היה חלק מבנית זהות ציונית-ישראלית, וליווה את תהליך ההתיישבות בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. החקלאות בעמק יזרעאל, הקיבוצים, תל אביב ושכונות הגנים בחיפה, בירושלים ובערים אחרות היו מודלים ראשונים לנוף הישראלי המעוצב. עם הקמת המדינה ב-1948 גבר קצב הפיתוח וסוגיית עיצוב הנוף הפכה לסוגיה בעלת משקל בקרב מתכננים, אדריכלים, אדריכלי נוף ואנשי שימור הטבע והמורשת התרבותית של ארץ ישראל. ראשיתה של אדריכלות הנוף בישראל בשנות ה-20 של המאה ה-20 כאשר הגיעו ארצה בוגרי בית הספר לגננות מאהלם, גרמניה. הם יצרו קהילה מקצועית קטנה שעסקה בתכנון גנים עירוניים וחתרה ליצירת שפה עיצובית מקומית המבוססת על הצמחייה המקומית ועל דגמים של פארקים מיובאים מאירופה. לאחר הקמת המדינה ביססו אדריכלי הנוף את סגנון הגן הישראלי המודרני שעקב אחר עקרונות המודרניזם באדריכלות הנוף במערב. הדגש העיקרי בעבודת אדריכלי הנוף בישראל היה יצירת גנים ופארקים על ידי המדינה והרשויות העירוניות לטובתו של הציבור הרחב ולאו דווקא יזמים פרטיים. קנה המידה של הפרויקטים היה בדרך כלל בינוני וגדול והם הוקמו בתקציבים יחסית מצומצמים תוך שימוש בחומרים זולים ועמידים (כמו בטון לדוגמא). על אף הדיון בנושאים האקולוגיים שהתעורר בתקופה זו בעולם, אדריכלי הנוף המקומיים כמעט ולא שילבו שיקולים אלו בתכנון באמצם תפיסה המציבה את האדם במרכז התכנון. המחקר שלי בחן את השינויים בנוף המעוצב ואת תהליכי התכנון שהביאו לשינויים אלו מתוך עיון במסמכים ארכיוניים, בתכניות שונות ובתיעוד התקופה בעיתונות המקצועית והכללית. שני חלקיו הראשונים של המחקר בחנו את נוף הארץ בראייה כוללת. החלק הראשון בחן כיצד עבר הנוף מחיק הטבע לחיקה של התרבות וכיצד בתקופות שונות זכה המושג ״נוף״ לפרשנות שונה על ידי מקבלי החלטות ומתכננים שונים. החלק השני של המחקר בחן את התכנון לנופש בישראל כפרויקט לאומי אשר נועד ליצור זיקה בין העולים שהגיעו לישראל בשנות ה-50 ונופיה של ארץ ישראל. באמצעות תכניות ארציות, אזוריות ומקומיות פרשה המדינה רשת של פארקים פסטורליים להנאת הציבור ללא התייחסות לתנאים הסביבתיים בהם מוקמו האתרים. מקומות בילוי ליד מקווי מים לרחצה ובסמוך לשרידים ארכיאולוגיים כמו גן השלושה או פארק אשכול היו לאתרי נופש פופולריים בחיק הטבע. במרחב העירוני הוקם בפאתי תל אביב פארק הירקון המהווה עד היום מודל לפארק העירוני הישראלי ששורשיו במסורת הפארקים הפסטורליים של המאה ה-19 במערב. המחקר בחן את ההיסטוריה התכנונית של הפארק כחלק מהפיכתה של תל אביב לעיר מודרנית מרכזית בישראל. חלקו האחרון של המחקר דן בעבודתם של אדריכלי נוף בולטים בתקופה זו. משרד מילר-בלום נבחר לייצג את הזרם המודרני של אדריכלות הנוף בעשורים שלאחר הקמת המדינה.