מחקר זה בא לבחון כיצד המאפיינים הצורניים של המרחב הבנוי משפיעים על האופן בו אנחנו תופסים מרחב זה. בחינה זו התבססה על שלושה גופי ידע – תיאוריות מורכבות של ערים, קוגניציה מרחבית ותורת האינפורמציה. ערים הן מערכות מורכבות מטבען; הן מערכות לא-ליניאריות, בהן לא ניתן להתחקות אחר כל האינטראקציות בין המרכיבים שלהן. בניגוד למערכות מורכבות אחרות בטבע, ערים מושפעות מהרכיב האנושי שלהן שגם הוא למעשה מורכב מפרטים רבים שכל אחד מהם הינו מערכת מורכבת לכשעצמה. האופן שבו אנשים תופסים את המרחב מבחינה קוגניטיבית תואר לראשונה ב-1948 על ידי אדוארד טולמן כ"מפה קוגניטיבית". מאז נעשו עבודות רבות אשר בחנו את הפעילות המוחית המאפשרת היווצרות של מפות אלו. כשלושים שנים מאוחר יותר, זיהו חוקרים שונים, ובראשם זוכה פרס הנובל ג׳ון אוקיף, קבוצות של תאים שונים במוח המסייעים לבעלי חיים לחקור את המרחב ולהתמצא בו. תאים אלו ממוקמים באזור במוח הנקרא היפוקמפוס. בשנות השישים של המאה העשרים פרסם חוקר בשם קווין לינץ' ספר בשם ״הדימוי העירוני״. ספר זה בחן כיצד אנשים תופסים את סביבתם העירונית ומה יוצר את מידת הקריאות של המרחב. עבודה זו פתחה צוהר לתחום חדש של גאוגרפיה קוגניטיבית אליה חיברו בתחילת שנות האלפיים הרמן האקן ויובל פורטוגלי את נושא האינפורמציה והסבירו כיצד המידע המתקבל מסביבתנו ניתן לכימות ולהערכה של מידת הקריאות המרחבית. מחקר זה בא להמשיך את עבודתם של האקן ופורטוגלי ולנסות להגדיר באופן כמותי את מידת הקריאות של מרחבים עירוניים בעלי מאפיינים צורניים שונים. על מנת לעשות זאת, ייצרנו מגוון של סביבות בנויות באמצעים ממוחשבים. סביבות אלו אופיינו בתכונות צורניות שונות וניתן לסווגן לסביבות הומוגניות והטרוגניות בהתאם להתפלגויות שונות של אורך הרחובות, רוחב הרחובות וגובה המבנים שלהם. סביבות אלו הועברו למערכת של מציאות מדומה שבה ביצענו ניסויים בהם התבקשו הנסיינים לבצע משימות שונות של ניווט וחקירת המרחב. את תנועת הנסיינים במרחב בחנו באמצעים אמפיריים דרך סדרה של אלגוריתמים שפיתחנו על מנת לנתח את שדה הראייה של הנסיינים בכל נקודת זמן, דפוסי התנועה שלהם (מהירות, זמן שהייה במקומות מסוימים וכד') וכן את פילוח התוצאות על פי מאפיינים שונים של הנסיינים עצמם (מין, השכלה וכד'). תוצאות המחקר הראו יתרון לניווט בסביבות הטרוגניות, בעלות מאפיינים פרקטליים (חזרתיות בקני מידה שונים, במקרה זה של יחסי הגודל השונים – אורך ורוחב הרחובות וכן גובה המבנים) על פני ניווט בסביבות הטרוגניות בהן לרוב העצמים גודל דומה. תוצאה זו, מוכיחה באופן אמפירי את התיאוריה של האקן ופורטוגלי ולמעשה מאפשרת למתכננים לתכנן סביבות נהירות יותר מבחינת יכולת ההתמצאות בהן.