בתעשיית האופנה ובתעשיית הזוהר נהוגה נורמה של שכירת דוגמניות מסלול ושחקניות רזות מאוד. מחקרים רבים קשרו נורמה זו להאצת מגמות של הפרעות אכילה – ובמיוחד אנורקסיה נרבוזה ובולמיה – בציבור הרחב. חוקרים וקובעי מדיניות טוענים כי הצגת מראה גוף דק של סלבריטאיות בטלוויזיה, בעיתונות ובמדיומים הדיגיטליים יוצרת לחץ על נשים צעירות לרזות באפן קיצוני ומגבירה את הסבירות של הפרעות אכילה. ב-1965, דוגמניות שקלו בממוצע 8% פחות מהאישה האמריקאית הממוצעת, ואילו כיום הן שוקלות כ-23% פחות מהאישה האמריקנית הממוצעת ופחות מ-98% מכלל הנשים האמריקניות. אם מקבלים את הטענה שמשקלן הנמוך של אייקוני היופי, שיורד במשך השנים, משפיע על תפיסות הצרכנים לגבי אידאל היופי, כלומר כיצד נכון להיראות, ניתן לצפות כי שיעורן של נשים צעירות במשקל נמוך יותר צריך היה לגדול במשך הזמן, אבל במציאות אנו עדים לתופעה הפוכה. ניתן לראות כי בעוד דוגמניות האופנה הפכו רזות יותר ויותר במשך הזמן זמן, שאר האוכלוסייה במדינות, הן מפותחות והן לא מפותחות, עלתה במשקלה. הקפיצה במשקל משמעותית אף יותר בקרב נשים צעירות. במחקר זה אנו טוענים כי הדמות הדקיקה של אידאל היופי והמשקל הכבד של האדם הממוצע קשורים זה לזה. לצד הטענה הרווחת כי אידאל היופי המיוצג בעולם האופנה, המתאפיין בתת-משקל, מסביר את העלייה באנורקסיה, אנו מבקשים לבסס את הטענה ההפוכה לפיה הוא תורם להשמנה במרבית האוכלוסייה. ההסבר לסיבתיות לא-אינטואיטיבית זו הוא שמכיוון שאידאל היופי הפך לחסר רלוונטיות לגבי מרבית האוכלוסייה, בהציגו תת-משקל קיצוני, אזי הוא איבד את תפקידו כגורם המרסן עלייה במשקל. כלומר השאיפה להידמות לאידאל היופי של תעשיית הזוהר נעלמה והוחלפה בשאיפה להתקרב למשקל הממוצע של האוכלוסייה, שהולך ועולה. אנו מספקים ראיות תומכות לתיאוריה שלנו.