שיווי משקל נאש הינו מושג המתייחס לצורת הפתרון המרכזית בתורת המשחקים. השחקנים נמצאים בשיווי משקל אם אף שחקן לא ירוויח מסטייה לפעולה אחרת. מושג פתרון זה מניח באופן עקיף שכל שחקן מנבא נכונה את ההתנהגות של היריבים שלו במשחק. הנחה חזקה זו מעלה באופן טבעי את השאלה הבאה: האמנם קיימים תהליכי למידה פשוטים המובילים את השחקנים לשיווי משקל – תהליכי למידה אשר לא מניחים ניבוי נכון של התנהגות עתידית, אלא שיטות פרגמטיות שמתבססות על שיפור ביחס למצב קיום, ניסוי וטעייה וכללי אצבע אחרים? מספר עבודות מחקר בתחום מעידות כי תהליכי למידה כאלה אכן קיימים. בהינתן הבשורה המשמחת הזו על לגיטימיות מושג השיווי משקל עולה השאלה: כמה מהר יכולים שחקנים ללמוד לשחק שיווי משקל? במחקרי אני מגלה כי קצב ההתכנסות של תהליכי למידה לשיווי משקל עלול להיות איטי. כל כך אטי, עד שבפועל לא יגיעו השחקנים לשיווי משקל לעולם. למשל, במשחק של 100 מקבלי החלטות, הזמן שדרוש כדי להתכנס לשיווי משקל הוא מסדר גודל של 2 בחזקת 100. התוצאה הזו תקפה באופן אוניברסלי לגבי כל תהליכי הלמידה האפשריים. לסיכום, אמנם שחקנים יכולים ללמוד לשחק שיווי משקל על ידי הפעלת כלל אצבע כזה או אחר, אך הזמן שייקח להם ללמוד את זה עלול להיות לא סביר באינטראקציות מסוימות. תוצאה זו, כמו תוצאות אחרות מתחום סיבוכיות השיווי משקל, מעלה שוב את התהייה האם הניתוח של אינטראקציות מרובות משתתפים בעזרת שיווי משקל נאש הוא לגיטימי. ואם לא, איך אנחנו אמורים לנתח אינטראקציות אלו?