התחייה של העברית החדשה כשפת דיבור היא תופעה ייחודית בהיסטוריה המודרנית. שפה שבמשך מאות שנים לא דוברה הפכה להיות לשפה דבורה עם דוברים ילידים. אף שתחיית השפה עניינה חוקרים רבים, המחקר עד כה לא עסק באופן מתודולוגי בניסיון לפענח כיצד התהליך הזה התרחש, ובשל כך הופיעו מחקרים פופולריים ובלתי מבוססים על האופן שבו הוחייתה השפה העברית: מה הייתה התשתית הלשונית שעמדה ברקע של תחיית השפה ועד כמה היא למעשה ממשיכה את העברית הקלאסית. המטרה של המחקר הזה הייתה לנסות ולהבין את התופעה במושגים בלשניים התקפים מעבר למקרה הפרטי של החייאת השפה העברית. לשם כך המחקר התמקד במבנים תחביריים הקיימים בעברית החדשה, מתוך השוואה לתקופות הקלאסיות של העברית (לשון המקרא, לשון חכמים והעברית בתקופת הביניים, הן בימי הביניים הן בתקופת ההשכלה), תוך בחינה מדוקדקת מתי העברית החדשה המשיכה את המבנים הקדומים ומתי היא הושפעה משפות התשתית של דובריה בעת שהוחייתה. הממצאים הללו נבחנו לאור תיאוריות מרכזיות הנוגעות לרכישת שפה במצב עניינים שכזה, ולאור גישה גנרטיבית המניחה דקדוק אוניברסלי עם גיוון מוגבל בין לשונות.