עד היום נוטים חוקרים רבים לשלול את עצם ההיתכנות של חוויות של איחוד מיסטי – כלומר חוויות הנוגעות להתמזגות מלאה עם האל – במיסטיקה היהודית. סיבותיהם של החוקרים לשלילת האפשרות הזו הן תיאולוגיות ואחרות. הם טוענים שהמחשבה היהודית תמיד שימרה על פער מסוים שלא ניתן לטשטוש בין האל הבורא ובין העולם ובכלל זה האדם. השאיפה המיסטית לצמצם את הפער בין האדם לאלוהים היא אוניברסלית, אך ביהדות השאיפה הזו התנגשה בשאיפה הפוכה והיא לשמור על האמונה באל כבורא. לכן, לשיטת החוקרים הללו, פיתחה היהדות שפה מיוחדת המפשרת בין שני הצדדים – שפת ה״דבקות" שבמסגרתה המיסטיקאי אמנם מגיע למגע ואף לאינטגרציה עם האל אך לעולם לא לאיחוד מיסטי מלא. בכך נשמר כביכול מעמדו של האל כבורא העולם. נקודה זו, לשיטת החוקרים הללו, מייחדת את היהדות בהשוואה לדתות אחרות. בניגוד לאלו השוללים את עצם האפשרות של חוויית איחוד עם האל במיסטיקה היהודית לדורותיה, ביקשתי לבחון את השיח המאפיין את החוויה הדתית והשפה הדתית ללא הנחות מוצא תיאולוגיות. לשם כך, המחקר שלי עסק בספרות היהודית בימי הביניים, בדגש על הספרות הקבלית שנכתבה במאות ה-13 וה-14, כולל ספרות הזוהר, ומקורותיה במיסטיקה היהודית העתיקה, בפילוסופיה נאו-אפלטונית ועוד. המחקר העלה כי בדומה למיסטיקנים מדתות אחרות, המיסטיקנים היהודים עיצבו שיח מיסטי איחודי. במלים אחרות, גם יהודים לא היססו לדבר על מגע איחודי עם האל או על בחינה של האלוהות. יתרה מכך, המחקר אף זיהה את הולדת האיחוד המיסטי במשנתו של הפילוסוף היהודי האפלטוני פילון במאה הראשונה וכן את ההשפעה של לשונות איחוד מהקבלה על המיסטיקה הנוצרית בתקופת הרנסנס.