חשיפה להתנהגויות חסרות נימוס וגסות רוח היא חלק משגרת עבודתם של צוותים רפואיים. ממחקרים קודמים ידוע שאנשים שנחשפו אפילו לדרגה קלה של גסות רוח, כמו גילויי חוסר רגישות או חוסר כבוד ללא סיבה נראית לעין, לא יכלו להתרכז ולשים לב לפרטים, התקשו לזכור פרטי מידע, פתרו בעיות פחות טוב, וכשלו בביצוע משימות קוגניטיביות. השפעת חשיפת צוותים רפואיים להתנהגויות כאלה טרם נחקרה, ולא הייתה ברורה מידת פגיעתה באיכות הטיפול. רוב המחקרים שנעשו עד היום על תפקוד צוותים רפואיים התעסקו בגורמים סביבתיים כמו צפיפות בבתי חולים, עומס על הצוות המטפל או גורמים זיהומיים, וכמעט לא בדקו את הגורם האנושי. במחקרים שלנו, שהתבססו על תרחישים מדומים שבהם טיפלו צוותי רופאים ואחיות מפגיות בארץ בבובות רפואיות של תינוק במצבי חירום, נמדדו יכולות הביצוע שלהם לאחר שתקפו אותם מילולית. ביטויי גסות הרוח באו משחקנים ששיחקו רופא בכיר או את אמו של התינוק בו הצוות טיפל. התברר שצוותים שנחשפו לפגיעה מילולית לא רק נעלבו, אלא נפגעה יכולתם הקוגניטיבית, נגרעה תשומת ליבם והריכוז שלהם פחת, דבר שפגע ביכולות ובאיכות הטיפול שהם נתנו. החשיפה לגסות רוח מצד איש מקצוע בכיר או בן משפחה של החולה גרמה להפרעה בתפקוד הצוותים ובטיפול שהם העניקו. הפגיעה ניכרה גם בשלבי האבחנה, וגם בביצוע פרוצדורות. בנוסף נפגעה התקשורת בתוך הצוות, שיתוף המידע, היכולת לחלק את העבודה והרצון לעזור זה לזה. הפגיעה לא הייתה רגעית אלא מתמשכת. במחקר נבדקו גם אמצעים שיסייעו לצוות הפגוע לחזור לשגרה כמו כתיבה על החוויה בסמוך לפגיעה כדי להקל על עיבוד מהיר שלה, או שימוש במשחק מחשב שמיועד לטיפול בפוסט-טראומה ושמוריד את סף הרגישות כלפי התרחשויות חיצוניות. רק השימוש במשחק מחשב עזר לצוות הפגוע לבודד את האמירה שנשלחה כלפיו, ולגלות כלפיה יותר חסינות כך שניתן היה לשוב מהר יותר לרמת ריכוז גבוהה בחולה ובטיפול הנדרש לו. אדם שפוגש גסות רוח, לא משנה באיזה תפקיד או סיטואציה, מגלה שהאמירה הפתאומית שנזרקה לעברו ממשיכה ללוות אותו. המחשבות האלה דורשות אנרגיה קוגניטיבית, שבאותו הזמן אינה מושקעת בטיפול בחולה. כשצוות שלם פוגש גסות רוח היא משפיעה על כולם, ואנשי הצוות שקועים בעלבון ואינם משתפים פעולה בטיפול בחולה. האמירות הפוגעניות משפיעות ופוגעות ביכולות האבחון של הצוותים הרפואיים וגם בביצועים שלהם. מה שקורה לרופא עובר אוטומטית לחולה, והחלק היותר מפתיע שהתהליך הוא לא רק ברמת הפרט של הרופא או האחות, אלא ברמת הצוות כולו. הפגיעה היא בתקשורת, בשיתוף המידה וביכולות האבחון. צריך להטמיע את הידע שרכשנו במחקרים אלה, שמראה שעלבון משפיע על איכות הטיפול הרפואי. זה לא טוב לאנשי הצוות, ובוודאי שלא לחולים, והמחקרים שלנו מהווים צוהר חשוב להעלאת המודעות לבעיה שכיחה זו במערכת הבריאות.