כיצד מעשה טוב אחד (למשל, וידוי על משהו רע שעשינו) יכול להשפיע על הסיכוי שנעשה עוד מעשה טוב לאחר מכן (למשל, נתרום לצדקה)? מצד אחד, ידוע כי אנשים מעדיפים להציג התנהגות עקבית, ולכן וידוי עשוי להגדיל את הסיכוי לתרומה. אך מצד אחר, וידוי עשוי להפחית את רגשות האשמה של המתוודה, וכך להקטין את המוטיבציה שלו לתרום לזולת. בסדרת ניסויים בהשתתפות כמה מאות נבדקים, נמצא כי וידויים מקטינים את הנטייה של המתוודה לתרום לזולת, בדיוק מן הסיבה שציינו – הם מפחיתים את רגשות האשמה ולכן גם את הנכונות של אנשים לתרום. לנבדקים בניסויים ניתנה תחילה ההזדמנות להתנהג באופן בלתי מוסרי על-ידי דיווח-יתר על הביצוע שלהם במטלה כלשהי, כדי לזכות בתגמול כספי גבוה יותר. מיד לאחר מכן ניתנה לחלק מהנבדקים האפשרות לתקן את הדיווח שלהם (כלומר להודות שרימו) בעוד שלחלק האחר לא ניתנה אפשרות כזו. חשוב לציין כי כל הנבדקים קיבלו תשלום רק על פי הדיווח הראשוני, וכי משתתפים שהודו שרימו לא נקנסו או נענשו בשום דרך. בסוף הניסוי, הנבדקים יכלו לתרום חלק ממה שהרוויחו לארגון צדקה מסוים. כאמור, אלה שהודו בתרמית נטו לתרום פחות מאלה שלא הודו. מכיוון שהנבדקים הוקצו לקבוצות הניסוי באופן מקרי, הרי שאפשר להצביע על קשר סיבתי בין הווידוי לבין הרצון המופחת לתרום. המשתתפים אף מילאו שאלון דיווח עצמי על תחושותיהם, שהראה כי רגשות אשמה הם האחראים לקשר הזה: ככל שנבדקים רימו יותר, הם הרגישו יותר אשמה ולכן תרמו יותר; אך אם הנבדקים יכלו להתוודות על מעשה הרמאות שלהם, רגשות האשמה שלהם פחתו, מה שהוביל לשיעור תרומה נמוך יותר. ממצאים אלה מראים כי לעיתים המניעים של אנשים לתרום אינם אלטרואיסטיים לגמרי, כלומר, כי אנשים אינם תורמים אך ורק מתוך טוב לב; וכי רגשות אשמה יכולים למלא תפקיד חשוב בהחלטה אם וכמה לתרום. ככל הנראה, אם לאנשים יש הזדמנות להתוודות על מעשים רעים שעשו, הדבר אינו גורם להם לרצות ״לכפר על עוונותיהם״ ולתרום בהזדמנות הראשונה שיש להם, אלא להפך: הם מרגישים שבכך שהתוודו כבר עשו מעשה טוב, ולכן יש להם צורך חלש יותר להשתתף בתרומה שתעזור לאחרים. המחקר נעשה בשיתוף עם ד״ר ליאת לבונטין מהפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון.