במחקר זה בדקנו כיצד נוטרופילים, תאי הדם הלבנים הנפוצים ביותר, משרים מוות של תאי סרטן העשויים ליצור גרורות. מידע מוקדם שהיה בידינו רימז כי הנוטרופילים מפרישים מי חמצן, וכך הם הורגים תאי סרטן. על סמך מידע זה הנחנו שבתאי סרטן ישנה תעלה המגיבה למי החמצן שמפרישים הנוטרופילים, והיא המתווכת בתהליך. מצאנו כי אכן, תהליך זה מתווך על ידי תעלה הנקראת TRPM2, המכניסה לתאי הסרטן כמויות קטלניות של סידן בתגובה למי חמצן. בהתאם לכך, תאי סרטן המבטאים רמות נמוכות מהרגיל של תעלה זו הם עמידים בפני נוטרופילים ובעלי יכולת מוגברת ליצירת גרורות. עוד מצאנו כי רמות התעלה TRPM2 (ומידת הרגישות לנוטרופילים) משתנות בהתאם לאופיו של התא הסרטני: תאים בעלי יכולת תנועה מוגברת, שעזבו את הגידול ונמצאים במחזור הדם, מבטאים רמות גבוהות יותר של התעלה ולכן גם חשופים יותר להרג על ידי נוטרופילים. לעומת זאת, תאי סרטן בעלי יכולת תנועה מועטת (אלו שנמצאים בתוך הגידול) מבטאים רמות נמוכות יחסית של התעלה, ורגישותם לנוטרופילים נמוכה. מחקר זה מניח נדבך חדש בחקר האופן שבו מערכת החיסון נלחמת בסרטן. המחקר התמקד באוכלוסיית תאי הסרטן החשופה להרג על ידי נוטרופילים, והצביע על אוכלוסייה נפרדת שאינה פגיעה להרג על ידי נוטרופילים, ולכן נשקף ממנה סיכון גבוה ליצירת גרורות.