מחקר זה דן בקבוצת תסמונות של כאב כרוני הנקראות כאבים נוירופתיים. כאבים נוירופתיים נוטים להתפתח לאחר פגיעה בעצב: למשל בעקבות פצע, זיהום, סוכרת או גורמים אחרים. דוגמאות מוכרות הינן כאב רפאים (Phantom pain) בקטועי איברים או מחלת השלבקת חוגרת. ככלל, השיטות הרפואיות הקיימות היום לטיפול בכאבים נוירופתיים אינו יעילות דיין. כל תחושה בגוף, כולל תחושת הכאב, נובעת מאימפולסים עצביים המגיעים למוח. אימפולסים אלו נוצרים בדרך כלל כשהעור או חלקים אחרים של הגוף נחשפים לגירוי של חום, קור או מגע המגרה את קצות העצבים. במחקרים שנערכו בשנים האחרונות התגלה כי לאחר פגיעה עצבית אימפולסים שכאלה יכולים לנבוע גם ממקומות לא תקינים ("אקטופיים") לאורך העצב. אימפולסים עצביים גורמים לתחושה המדמה כוויה, קור או דקירה כואבת אפילו שאין כל גירוי אמיתי בפלג הגוף בו חשים את הכאב. רוב המחקר בנושא יצירתם של אימפולסים אקטופיים מתרכז במקום הפגיעה בעצב. במחקר שלי ושל תלמידי המחקר בפרויקט התרכזנו בחלק אחר של העצב, הנמצא באזור הגב, היכן שהעצב מתחבר עם חוט השדרה. המבנה הזו מכונה הגנגליון הדורסלי. בתחילת המחקר הראנו בחולדות מעבדה שמתן תרופה הידועה כנוגדת את יצירתם של אימפולסים עצביים הישר בגנגליון הדורסלי ביטלה את דפוסי התנהגות של החולדה המרמזים על תחושת כאב. זוהי עדות שהגנגליון הדורסלי אכן תורם לאות המדומה המוחש בתור כאב. אלא שהטיפול הזה, לכשעצמו, אינו מספק משום שבתגובה נחסמת גם תחושה עצבית נורמלית וגם יכולת התנועה - כמו בעת אלחוש אפידורלי בזמן הלידה. בשלב הבא של המחקר בדקנו תאוריה שלפיה אימפולסים עצביים המתפתחים בגנגליון הדורסלי רגישים במיוחד לדיכוי על ידי התרופה. כך, ריכוז נמוך יהיה יעיל מספיק להשתקת אימפולסים אקטופיים הנוצרים בגנגליון זה אך לא להשתקת הולכה של אימפולסים המתקדמים לאורך העצב מחלקים אחרים של הגוף. ואמנם זה הצליח: התרופה המדוללת אשר ניתנה ישירות על גבי הגנגליון הדורסלי הפסיקה את יצירת האימפולסים יחד עם הפסקת הכאב הנוירופתי, ללא חסימה של התחושה הנורמלית וללא חסימה של היכולת של החולדה ללכת. תצפית זו יכולה להוות בסיס לטיפול חדשני במספר תסמונות של כאב כרוני נוירופתי בבני אדם. הגישה היא להזליף על גבי הגנגליון ריכוז נמוך של התרופה בעזרת משאבה מכנית מושתלת, או בעתיד בעזרת משאבה ביולוגית. לבסוף, התחלנו בחיפוש אחר תרופות נוספות שעשויות לדכא יצירה של אימפולסים אקטופיים לתקופות ארוכות. אף אחת מהתרופות הנוספות שניסינו לא הוכיחה את עצמה כיעילה יותר מהתרופה שעמה התחלנו את המחקר.