החל מסוף המאה ה-12, מיסטיקנים, סגפנים וקדושים מוסלמים הידועים בשם סוּפים (או ״צוּפים״) הפיצו את דרכם הרוחנית ברחבי עולם האסלאם וייסדו קהילות מקומית של תלמידים וחסידים. מוסדות סופיים התפשטו מאז במהירות ברחבי העולם המוסלמי, והבתים ומבני הקבר של השייח'ים הנערצים היו למוקדים של סמכות דתית וכוח רוחני. לשם באו תלמידים לשם הדרכה בשלבי הדרך המיסטית, כמו גם מאמינים מכל שדרות החברה שביקשו לקבל את ברכת השייח'. פרויקט המחקר שלי זורה אור על צמיחתה של מנהיגות רוחנית וכריזמטית שנקשרה למודל של הנביא מוחמד – המקור האולטימטיבי של סמכות דתית באסלאם – תוך התמקדות במרחבים הסוריים בימי שלטון הצלבנים והמאבק נגדם, אשר אופיינו בהתעוררות דתית והעמקת הצביון האסלאמי של המרחב. המחקר בוחן את מקורות הסמכות של השיח' הסופי ומופעיה השונים של סמכות זו; מעמדו של השיח׳ הסופי כידיד האל והיורש של שליחו; תפקידו כמחייה המורשת של הנביא, כפטרון-מגן וכסוכן של התאסלמות; קשירתו להיסטוריה המפוארת של הערים העתיקות של סוריה ולמסורות הג'יהאד שלהן; והפיכת ביתו ומבנה הקבר שלו למרחב ציבורי – מוקד לביקור ולפרקטיקות דתיות-חברתיות המשותף לכל מרכיבי החברה – ולחלק אינטגרלי של מאגר גדל והולך של אתרים לעלייה לרגל במרחב הסורי. אספתי וניתחתי מגוון מקורות ראשונים ובהם כתבי יד המוקדשים לחיי קדושים ומעלותיהם שטרם נלמדו, באופן התורם להבנת התהליך והמנגנונים של ההבניה, השימור וההנצחה של סמכות רוחנית כריזמטית באסלאם הטרום-מודרני. במובן זה, המחקר מלמד על האופן שבו האמונה בכוחותיו הרוחניים של האדם הקדוש מתגלמת באופן קונקרטי וניטעת בנוף הפיזי ובמרחב המקומי