את מקורו של התיאור הבסיסי של תופעת החיכוך ניתן לייחס ללאונרדו דה וינצ'י, לפני כחמש מאות שנים. זהו תיאור שמופיע עד היום בספרי הלימוד. אלא שמחקר ניסיוני חדש שערכנו מוכיח כי תפיסה זו למעשה מוטעית מן היסוד. המחקר מצביע על פרדיגמה חדשה: המנגנון הבסיסי המתאר חיכוך הוא, למעשה, השבירה. תנועה של שני גופים המחליקים זה על פני זה יכולה להתרחש רק כאשר כל אוסף המגעים (הדיסקטים) המחברים בין הגופים נשברים בצורה "מאורגנת". תהליך זה, המתרחש במהירויות המגיעות למהירות הקול, מתואר בצורה מדויקת על ידי אותו התיאור המתמטי המאפיין תהליכי שבירה. תצפיות אלו התגלו בעזרת שיטת מדידה חדשה שפותחה על ידי קבוצת המחקר, שאפשרה מדידה ישירה של התפתחותן של כל נקודות המגע המחברות בין הגופים המחליקים. מדידות אלו, שהתבצעו כל מיליונית שנייה, לוו במדידות ישירות של הכוחות המניעים את "רעידות האדמה" שהתרחשו בניסויי המעבדה. לתפיסה חדשה זו עשויות להיות משמעויות דרמטיות ביותר להבנת התהליכים הגורמים לרעידות אדמה שמתרחשות כאשר הלוחות הטקטוניים המרכיבים את קליפת כדור הארץ מחליקים זה על פני זה. תהליכי השבירה שנצפו בחיכוך של שני בלוקים במעבדה למעשה זהים לאלו המתרחשים בזמן רעידת אדמה. ניסויים אלו מאפשרים, לראשונה, הצצה ישירה במנגנונים הפיזיקליים המניעים את רעידות האדמה. ברעידת אדמה בטבע תהליכים אלו מוסתרים עשרות קילומטרים מתחת לאדמה כך שהם אינם ניתנים לצפייה ישירה או אפילו למדידה עקיפה. לפיכך, התובנות מן המחקר יכולות להיות בעלות משמעות רבה ביותר – הן בהבנת החיכוך ה״יומיומי" המתרחש בהזזת רהיטים בבית והן בתהליכים הדומים המתרחשים בהזזת יבשות.