המחקר הבינתחומי פורח כיום במדעי הרוח, כמו במדעים אחרים, ונדמה שהוא תופס את חזית המחקר ההומניסטי. בהמשך למגמה זו, המחקר הנוכחי בחן את אופני העבודה המחקרית והמושגים התשתיתיים המשמשים את המחקר הבינתחומי בהקשר של היחס בין פילוסופיה ופסיכואנליזה. השיתוף הבינתחומי בין שני גופי ידע אלה רב מכיוון ששתי הדיסציפלינות עוסקות, על פניו, באותו מערך של מושגים: תודעה, לא מודע, נפש, מחשבה, רגשות, אמת וכו'. המחקר הנוכחי מנסה להקשות על שאלת הזיקה בין שני תחומי המחקר האלה דרך מקרה יוצא דופן בתולדות המחשבה: המקרה של ז'אק לאקאן. לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי שייסד אסכולה פסיכואנליטית שהייתה לה השפעה עצומה על המחשבה במדעי הרוח בתחומים שונים, עשה שימוש נרחב בטקסטים פילוסופיים. לאקאן השתמש בפילוסופיה וקרא אל תוך התיאוריה שלו שורה ארוכה של טקסטים פילוסופיים, זאת כדי לפתח מושגי יסוד במחשבתו וכדי לפתור קושיות שהמחשבה הפסיכואנליטית נתקלה בהם. העמדה של לאקאן כלפי הפילוסופיה הייתה בעלת חשיבות רבה עבור הפסיכואנליזה, אך גם מבחינה פילוסופית עבודתו מציעה דרכי התבוננות מקוריות ואפילו פורצות דרך בפילוסופים בהם התעניין: אפלטון, אריסטו, דקארט, פסקל, קאנט, הגל ואחרים. במסגרת פרויקט המחקר הזה נחשפו היסודות עליהם יכול להתקיים קשר פורה בין התחומים: הפוריות של הקשר הבינתחומי חייבת להיות עבור שני הצדדים והיא חייבת להיות בעלת אפקט שונה עבור כל תחום ידע – אחרת ההבדל בין שני התחומים היה קורס. לאקאן לא מטמיע את הטקסטים הפילוסופיים אל תוך השיח הפסיכואנליטי: הוא פונה אל הפילוסופיה בתור מה שהיא ומצביע על הלוגיקה והמניעים של המחשבה הפילוסופית. רק דרך נאמנות כזו – נאמנות להבדל הבלתי ניתן לצמצום בין שתי דיסציפלינות, ולא על יסוד דמיון או מכנה משותף – יכול המחקר בין שני תחומי ידע להתברר כמועיל ובעל משמעות. המחקר הקיף את כל הפילוסופים המרכזיים עד המאה ה-20 שלאקאן עסק בהם בעבודתו.