מידת ירידת האמון במשטרה מהווה לא רק דאגה עבור מעצבי מדיניות אלא גם שאלה תיאורטית-אקדמית מעניינת בנוגע לגורמים ולנסיבות בהן אזרחים נותנים אמון במשטרה. מחקרים ממדינות שונות בעולם מראים כי מידת האמון של קבוצות מיעוטים במשטרה נוטה להיות נמוכה יותר בהשוואה לקבוצות הרוב. לאור קביעה מחקרית זו, המחקר שלנו ביקש לזהות דפוסים שונים של תפיסות כלפי המשטרה בקרב ארבע קבוצות בחברה הישראלית: אזרחים ערבים, יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית המועצות וחרדים. מטרתנו הייתה להבין את העמדות של קבוצות אלה כלפי משטרה ושיטור, כמו גם את הצרכים והדרישות שלהם מהמשטרה. הבנת צריכים אלה עשויה לאפשר להעריך אילו רפורמות הם בעלי פוטנציאל השפעה, והיא גם עשויה לאפשר פיתוח מודל להבנת יחסי משטרה-מיעוטים בישראל ובעולם. הספרות המחקרית והניסיון מצביעים על שני הסברים מרכזיים לאמון הנמוך של קבוצות מיעוט במשטרה. הראשון הוא שיטור יתר, הנוגע להתייחסות מחמירה ונוקשה כלפי קבוצת המיעוט, לעיתים קרובות על בסיס מאפיינים חיצוניים כמו צבע עור. ההסבר השני הוא שיטור חסר, הנוגע להזנחה של צרכי הקבוצות המותירה אותן, לתפיסתן, חשופות ופגיעות. כדי לנסות ולבחון את ההבדלים בין הקבוצות שונות באשר לתפיסותיהם כלפי המשטרה ובאשר לסיבות לתפיסות אלה, פיתחנו מודל תיאורטי על בסיס הידע והניסיון הקיים בספרות העולמית ובמחקר שנערך בישראל. המחקר עצמו כלל קבוצות מיקוד, סקר וראיונות בקרב הקבוצות השונות כדי לקבל תמונה מקיפה ומעמיקה של התפיסות כלפי המשטרה, האמון והנכונות לשתף פעולה. בשלב זה במחקר, אחרי איסוף הנתונים, אנחנו מזהים תבניות שונות של אמון ואי אמון בקרב הקבוצות השונות כלפי המשטרה. אנו גם יכולים להסביר את הסיבות המרכזיות לאי האמון ולהעריך את הפוטנציאל של רפורמות שונות. בנוסף, אנחנו יכולים להשוות את ההתפתחויות שזיהינו בישראל למתחולל במקומות אחרים בעולם ולהציע מודל רחב יותר המסביר יחסי משטרה ומיעוטים. זיהינו, למשל, שבקרב ערבים אזרחי ישראל שיטור חסר המתבטא בתחושה נמוכה של בטחון הוא הגורם העיקרי לאמון הנמוך ולתחושה שהמשטרה אדישה לצרכי קבוצה זו. בקרב יוצאי אתיופיה, ובעיקר בקרב הצעירים, שיטור יתר המתבטא במעצרים תכופים ובאלימות משטרתית הוא הגורם המרכזי לחוסר האמון.