הנוֹירוֹ-הִיפּוֹפִיזָה היא אזור חיוני במוח, המהווה ממשק להעברת מידע מסיבי העצבים לכלי הדם. כאן מתרחש חלק מהדיאלוג החשוב בין המוח לגוף: תאי העצב מפרישים לדם את ההורמונים השולטים בכמה תהליכים מרכזיים, ובהם, בין היתר, בקרת מאזן הנוזלים בגוף וכיווצי הרחם בזמן לידה. הנוירו-היפופיזה נחקרת זה למעלה ממאה שנה. כעת, באמצעות כלים גנטיים חדשים שפיתחה קבוצתנו, יכולנו לבחון מחדש את המבנה התלת-ממדי של הנוירו-היפופיזה, ולהבהיר את התהליכים המולקולריים המובילים להיווצרותה במהלך ההתפתחות העוברית. הנוירו-היפופיזה של האדם מורכבת מעשרות אלפי תאים, ואילו הנוירו-היפופיזה של דגי זברה מורכבת מכמה עשרות תאים בלבד; לכן ערכנו את המחקר בעוברים חיים של דגי זברה. הצלחנו לצפות באמצעות מיקרוסקופ – ובזמן אמת – באופן היווצרות הנוירו-היפופיזה של הדג. דגים אלה הם מודל מוצלח במיוחד לחקר המוח של בעלי חוליות, משום שמוחם פשוט בהשוואה לחולייתנים אחרים, גופם שקוף, ואפשר לעשות בהם שינויים גנטיים בקלות יחסית. עם זאת, מכיוון שהנוירו-היפופיזה בנויה בצורה דומה בכל בעלי החוליות, הממצאים תקפים גם לבני אדם. חלקו העיקרי של המחקר עסק בפיתוח שיטות גנטיות לסימון ולדימות של תאי עצב, סיבי עצב וכלי דם. שימוש בשיטות החדשות איפשר לחוקרים לזהות גורמי גדילה המבקרים את החיבור בין תאי עצב לנימי דם. ממצאים אלה הובילו לזיהוי מנגנונים מולקולריים המאפשרים לחומרים לעבור מהמוח לדם תוך עקיפת מחסום הדם-מוח. ממצאים אלה הם הישג חשוב למדע הבסיסי, מפני שהם שופכים אור על תהליכים יסודיים ביותר במוח. בד בבד, בעתיד הם עשויים לתרום גם לטיפול במחלות: הנוירו-היפופיזה היא אחד האזורים היחידים במוח המסוגלים להשתקם לאחר פגיעה. לפיכך, הבנת אופן היווצרותה עשויה לסייע לנו לפתח שיטות לשיקום אזורים פגועים אחרים במוח.