ב-1994 פרסם ארגון "בצלם" מחקר בנושא "משתפי הפעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה". המחקר שעורר בשעתו ויכוח נוקב עסק בתופעת הרצח של פלסטינים בידי בני עמם עקב חשד או הפצת שמועות בדבר שיתוף פעולה עם ישראל. המספרים שלוקטו ממקורות שונים וצוטטו בדו"ח התייחסו לשש שנות האינתיפאדה הראשונה (1993-1987) והעמידו את אומדן הנרצחים על כ-900 בני אדם. מקריאת הדו"ח עולה תמונה ברורה מאוד, לפיה אין האשמה קשה יותר בחברה הפלסטינית מאשר תיוג אדם כמשתף פעולה עם ישראל. פלסטיני שהוקע באופן פומבי כמשתף פעולה – אף אם התווית הודבקה בטעות או במזיד – היה משול למי שהוצא כנגדו גזר דין מוות, וחייו נחשבו שווים כקליפת השום. מאז פרסום דו"ח בצלם עברו למעלה מעשרים שנים, והנה בשנים האחרונות ניתן לצפות בתופעה מעוררת פליאה. מאות פלסטינים פונים מדי שנה לבית המשפט הגבוה לצדק בישראל ומבקשים לקבל הכרה כ"סייענים". מכאן מתבקשת השאלה כיצד הפכה, תוך כעשרים שנים, תגית הסייען מתגית בזויה לתואר נחשק, עד כדי כך שיש המוכנים לפנות לבית המשפט של האויב כדי שזה יקבע שהם זכאים לשאת את התווית המתועבת כל-כך בעיני בני עמם ודתם? מטרת מחקר זה היא לנתח את מאפייני תופעת גיוס משתפי הפעולה בשטחים ואת מחירה של תעשייה זו במונחים חברתיים וכלכליים. שאלת המחקר העיקרית היא, מהו המחיר האמיתי שמשלמת החברה הישראלית בגין גיוס, תחזוקה ושיקום של משתפי הפעולה בשטחים? המחקר מבוסס כולו על מקורות גלויים. מקור המידע העיקרי לאיסוף החומר המחקרי הראשוני הוא מעל לאלף תיקים משפטיים (בכללם כ-750 תיקי בג"ץ). העתירות, שהן עיקר התשתית המחקרית, הוגשו לבג"ץ במהלך השנים על ידי סייענים ומבקשי מקלט (רובם הגדול פלסטינים) הטוענים כי בשל פעילותם למען ישראל יש להעניק להם מעמד של סייענים או של מאוימים (אנשים הנמצאים בסכנת חיים בשטחים בגין חשד אמיתי או שמועות בדבר היותם משתפי פעולה עם ישראל). אחד החידושים במחקר זה הוא בכך שהוא ממחיש כיצד שימוש במקורות משפטיים גלויים עשוי לאפשר מחקר (היסטורי וגם עדכני) של תחומי פעילות ממלכתית שלא נבחנו ולא נחקרו בשל היעדר מידע נגיש ממקורות אחרים. רבים מתושבי השטחים המגויסים כסייענים נחשפים במהלך פעילותם ובשעת צרה הם נמלטים לישראל וזוכים לקבל בה היתר ישיבה, תושבות ולעתים אף אזרחות. הם זכאים גם לתהליך שיקום. ההיקף האמיתי של תופעת הסייענות נעלם עד כה מעיני הציבור, לא במעט מפני שיישוב ושיקום הסייענים נעשים בערים מעורבות או ביישובים בפריפריה, שבהם יכולת התושבים להתנגד להתיישבות הסייענים במקום חלשה יותר מאשר ביישובים מבוססים. המדובר בהגירה מתמדת של תושבי השטחים לישראל בגין מחויבות ישראלית להגן על סייענים שנחשפו ולאפשר גיוס קבוע של סייענים נוספים. במקביל לעידוד אוכלוסייה יהודית חזקה יחסית להתיישב בגדה המערבית קיימת קליטה מקבילה וקבועה של אוכלוסייה חלשה יחסית של סייענים (במימון המדינה) ומאוימים בתוך גבולות הקו הירוק. המחיר של הרחבת הגבולות בפריפריית השליטה הוא החלשת המרכז ויצירת מציאות פוליטית ודמוגרפית שונה לחלוטין מזו ששררה בין הירדן והים אך לפני שנות דור. במשך השנים נקלטו בדרך זו אלפי משתפי פעולה פלסטינים ולבנונים (ועשרות אלפי בני משפחה ומאוימים אחרים) בישראל. חלק ניכר מאותם משתפי פעולה גויסו לפעילות בשל היותם בעלי עבר פלילי במקום מגוריהם. המחקר הנידון מעלה את השאלה אם קליטה מסיבית של סייענים בתוך ישראל, גם אם היא מסייעת לביטחון בטווח המיידי, אינה יוצרת בעיות חמורות שישראל תתקשה להתמודד עמן בעתיד.