התיאטרון היפני המסורתי מורכב משלושה ז'אנרים: נו, קיוגן וקבוקי. הנו הוא התיאטרון האריסטוקרטי הלירי שהתבסס במאות ה-14 וה-15 כתיאטרון של האצולה ושכבת הלוחמים (הסמוראים); הקיוגן הם מחזות קצרים קומיים המוצגים בין המחזות הרציניים של הנו; והקבוקי הוא תיאטרון עממי, מסחרי וצבעוני יותר, שצמח ממחזות ריקוד והופעות של זונות בתחילת המאה ה-17, והתגבש והתפתח לתיאטרון עשיר ומיוחד בהבעתו ובאסתטיקה שלו. בזמן שיסודות שונים של המשחק בסגנונות אלו נחקרו, הרי שהיצירה וההתפתחות של תבניות התנועה, שהועברו באופן מסורתי מדור לדור במשך מאות שנים, לא נחקרו עדיין לעומק. מטרת המחקר הייתה לנתח את העקרונות והתהליכים שעל פיהם תבניות התנועה בסגנונות אלו נוצרו ועוצבו, ואיך הם התפתחו תוך כדי העברתם מדור לדור של שחקנים עד שהתגבשו לצורתם העכשווית. הניתוח של המחקר כולל שני היבטים. ההיבט הראשון הוא הנגדה וניגודיות בתנוחות ובתנועות של שחקן בודד, כמו בתנוחת גופו הבסיסית, כגון ניגוד בין כיוון חלק גופו העליון לבין חלק גופו התחתון; בקומפוזיציה שבין חלקי גופו השונים, כגון כיוון הרגליים והידיים לצדדים מנוגדים, וניגוד בין הגוף לבין הראש המופנים לכיוונים מנוגדים; ניגוד בכיווני המשחק, בין משחק קדימה לבין משחק המכוון לצדדים; ומאפיינים מגדריים מנוגדים בתנועה המאפיינים דמויות של נשים לעומת דמויות של גברים. ההיבט השני הוא קומפוזיציה של תנוחות ותנועות מנוגדות של מספר דמויות, כעקרון כללי של העמדת דמויות בחלל, ובמיוחד הנגדה של דמויות ברגעי שיא במחזות. עיקרון זה בולט במיוחד בסצנות של מוות וארוטיקה, שבהם ההנגדה מהווה מרכיב דרמטי חשוב בתפקודה של כל דמות ומשמעותה בסצנות אלו. המחקר הסתיים ביצירת מודל של הנגדה וניגודים כעקרונות מהותיים של התנועה בכל שלושת הסגנונות האלו. בחנתי את העקרונות האלה על ידי ניתוח חומרים חזותיים וספרותיים שונים הקיימים מהימים שבהם נוצרו סגנונות משחק אלו ועד ימינו. באמצעות הניתוח של החומרים הרבים שעדיין לא נבחנו מתקופה מוקדמת, כגון הדפסים עתיקים המתארים את תנועות ותנוחות השחקנים, והשוואתם לחומרים עכשוויים, כגון צילומים וסרטי וידאו המתארים את אותם מומנטים דרמטיים ואף מספקים מידע חזוי מדויק מאוד בהשוואה לחומרי העבר, הצלחתי לגבש ולבנות מודל של התנועה בסגנונות השונים בתיאטרון היפני המסורתי. יחד עם זאת, בחנתי גם את ההבדל שבין שלושת הסגנונות השונים בתוך המרכיבים של המודל שנבנה. המחקר מציג מבט כולל של התנועה בתיאטרון היפני המסורתי, אך בה בעת מציג גם את הייחודיות של התנועה בכל אחד מהסגנונות בכל אחד ממרכיבי המודל, ובכך מציע הבנה מלאה ומשמעותית של נושא המחקר.