היכולת שלנו לתפוס, לעבד, ולפרש את פניהם של אחרים משחקת תפקיד חשוב בחיי היומיום שלנו. היא נוגעת לאפשרות שלנו לזהות אנשים שפגשנו בעבר, להעריך מה עובר על אנשים אחרים שלא פגשנו קודם לכן, ובאופן כללי לנהל מערכות יחסים מורכבות ואמפתיות עם האנשים שסביבנו. המחקר שלי עסק באנשים שנולדו עם ליקוי ביכולת לזהות פנים של אחרים, הידוע כפרוסופגנוזיה מולדת (congenital prosopagnosia). בבסיס המחקר ניצבת ההנחה שהיוצא מן הכלל יאפשר לנו ללמוד על הכלל: הבנת הליקוי תשפוך אור על הבנת התהליכים התקינים של תפיסה ועיבוד פנים. במסגרת המחקר, נבדקים עם פרוסופגנוזיה מולדת עברו שורה של ניסויים התנהגותיים כמו גם בדיקות דימות מוחי תפקודי – שיטה לא פולשנית למיפוי הפעילות העצבית באזורים שונים במוח. למחקר היו מספר הישגים משמעותיים בהבנת היבטים שונים של הליקוי. התברר כי לאנשים הסובלים מליקוי זה יש גם פגיעה ביכולת התפיסה ההוליסטית. יכולת זו מאפשרת לאנשים בריאים לתפוס את פניהם של אחרים כמכלול, באופן יעיל ומהיר. בנוסף, נמצא כי בקרב אנשים עם פרוסופגנוזיה לא רק יכולת התפיסה ההוליסטית של הפנים נפגעה אלא גם יכולת תפיסתם של גירויים אחרים שמעובדים באופן הוליסטי. המחקר גם עסק בניסיון לפתח כלים לשיפור יכולתם של בעלי הליקוי לזהות פנים. על סמך מחקרים קודמים, נבדקה האפשרות לשפר את התפיסה ההוליסטית של הפנים באמצעות מתן גירוי מעורר, למשל השמעת צליל, קודם לכן. שיטה זו אכן הביאה לשיפור מסוים בתפיסה ההוליסטית אצל בעלי פרוסופגנוזיה, אך עוד מוקדם לקבוע האם היא יכולה לשמש ככלי לטיפול בתופעה. כמו כן, הדימות המוחי זיהה אזור מסוים במוח – החלק הקדמי של האונה הטמפורלית – שהינו קריטי לעיבוד של זהות הפנים. אזור זה פגוע אצל בעלי פרוסופגנוזיה מולדת: יש בו פחות פעילות עצבית ופחות קשרים עצביים עם אזורים אחרים במוח הקשורים לייצוג פנים. ממצאים אלה מלמדים על חשיבותו של אזור זה לעיבוד פנים תקין ועל קיומה של רשת עצבית הנפרשת על פני מספר אזורים במוח, האחראית לתפקודים הקשורים לפנים.